עוד מעט זה כבר יהיה חודש.
חודש בלעדיו, אבל המון איתו. בראש.
כמה פאטתי מצדי לספור כך את הזמן. אני סתם מקשה על עצמי.
חודש זה הרבה זמן.
חודש זה 4 שבועות. עברו רק 3.
ובפנימייה שבוע עובר מהר.
ושבועיים זו יחידת זמן. מהבית עד הבית.
לפעמים מייחלים לסופה, לפעמים לבואה.
כמה שהזמן התהפך לי בשנתיים וקצת האחרונות.
שנתיים זה המון. קרוב ל70 שבועות.
כ"כ.. הרבה.
הזמן משטה בי כ"כ. הכל משתנה סביבי ואני משתנה בכוון אחר כמעט לגמריי.
מאבדת קשר עם המציאות שלכם.
היום, כשהייתי אצל דימה הבטתי במראה וראיתי בנאדם אחר.
לא זיהיתי אותי. נראיתי כמו דמות מסרט, לא אמיתית, זוהרת, רחוקה, אחרת.
ולא בטוחה אם אהבתי להביט בה.
לא בי, בה.
להביט בחיוך אחר, אך עם ניצוץ מוכר.
פתאום כ"כ התחשק לי לחזור לשיער הישן שלי, לחיוך הישן שלי.
בלי העגיל בלשון, בלי העגיל באף, בלי כל החורים באוזניים.
בלי הצלקות. בלי הצמידים.
בלי התוויות.
אבל מאוחר מדי. זו כבר אני.
אין יותר ג'ניה.
הכל ג'יי, ג'ן, צימי, צימ וכו'.
אין כבר ג'ניה.
לא עצובה, לא מבכה על העבר.
סתם, מציינת עובדה יבשושית.
עשיתי מעצמי כל מה רציתי מעצמי.
שיחקתי בי כבפלסטלינה.
והיא כבר מתחילה להתייבש בפינות.
להתקבע על הצורה שלה.
ולא רוצה להשאר ככה לתמיד.
רוצה להיות פלסטלינה.
גוש ורוד ורך של פלסטלינה מנצנצת.
נמסה בשמש.
דימה.
אדם יקר מאין כמוהו.
רגיש, מתחשב, מצחיק, חמוד, מאוהב.
לא יודעת איך זה יהיה, עד כמה שונה זה יהיה בלעדיו.
שונה זה יהיה בטוח. חסר. ריק.
קנדה זה כ"כ רחוק.
אלוהים כמה שאני מקווה לראות אותו בקיץ.
האדם היחיד שיש לו לב אמיתי כאן אצלנו.
אוף איתו.
מחר נחים.
מחר יום של כלום.
כמו שצריך.
ג'יי אחת כזאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
מסיבת פרידה לדימה ה25.11, צילום של דימה.