ויש את הדממה הזאת,

אחרי ששיר נגמר.

ריקנות תהומית שכזאת.

כבר אין תווים למלא את הנפש,

למלא את עצמך במשהו כמעט אמיתי.

כמעט כמו עשן ומים,

כמעט כמו אוויר לנשימה.

ואני מריצה את אותו שיר שוב ושוב,

ולעולם זה לא נמאס,

כי זה כמעט אמיתי.

כמעט כמו עשן ומים,

כמעט כמו אהבה.

אבל לכל שיר יש סוף,

גם היצירה היפה ביותר

נגמרת

אך לא המנגינה של ליבי.

המיתרים שלי רוטטים ברוח,

לעולם לא נקרעים.

אי אפשר לכוון אותם גבוה מידי.

השאיפה עוד רחוקה.

כמעט, ממש כמעט, אהבה.