אין לי ציפיות אמיתיות. רק רוצה להרגיש טוב, קצת פחות מבוזבזת.
למלא את עצמי במוחשיות מסויימת, קצת יותר ממילים שנזרקות לאוויר..
אני כאן כבר יותר מדי זמן.. ולא נראה לי שאני מתכוונת ללכת.
אני אחייך, אני באמת אנסה. יש לי חיבוק מנצנץ מסביב לצוואר.
תודה ולילה טוב.
הבמה שלכם.
ג'יי
במחשבה שנייה:
28.12.06
אוכל עכשיו להאנח בהכרת תודה. השבוע תם.
כמעט.
וככה הדברים מתנהלים. כמעט. דבר לא עובר במלואו, על סיפוקו. יותר מדי עצבים, יותר מדי מילים זעירות, מעשים קטנטנים. אני רגישה מדי, וזה לא ישתנה. הכתיבה שלי תגווע ואיתה אני וכל מה שאי פעם האמנתי בו.
מין מהפכים מחורבנים כאלה.
כן, די רע.
אצבעותי חופרות עיוורות במקלדת. וזה יאוש שלא מרפה. בלי עטים בידיים, הדפים נרטבו בגשמיו של הזמן.
זו סערה שם בחוץ? או אולי זה בפנים?
איך אדע אם כל כולי ישן-לא-ישן? מתגלגל עמוק בסדינים בחיפוש אחר שקט קטן.
זה כמו לחפש מחט בערמת מחטים חלודות.
מזרקים חלודים ונגיפים של היפוכונדריה.
היום כבר נושמים פחות.
וזה לשמוע פינק פלויד לבד בחדר ולקוות שכולם בחוץ יסתמו. ודי כבר, לא אכפת לי.
ואתם בטח כבר שונאים אותי.
-
this is my december
these are my snow covered dreams
this is me pretending
this is all i need
and i
just wish that i didnt feel
like there was something i missed
[Linkin Park -My December]
אני מניחה שיש דברים שלעולם לא נגמרים או משתנים.
ג'יי
Out.