אתה המטורף היחיד בבניין הזה, שעומד להתמוטט. בנינו על יסודות מאשליות ומרשמלו.

טוב, אתה בנית. אני פשוט שתקתי ונחנקתי קצת בפנים, ידעתי שזה יבוא מתישהו. עכשיו נותר רק להמתין לרגע הגורלי הזה, לסדק האחרון שיהפוך הכל להבל הבלים. שוב. לא אמרנו כבר בלי תקווה?

[X]

חובות של אושר והקרבה. אמונה טיפשית משל עצמי, במעט כבוד ורגש דועך.

חשבתי שזה צריך להיות להפך, שככל שהגחלת כלה זה יכאב פחות. אולי זה לא בדיוק כאב, פשוט עוד קצת מועקה מעורבת עם דאגה.

[X]

אני אימפולסיבית ומטומטמת. באמת שאין לזה הגדרה טובה יותר.

ארוחות חינם ושיגעון בשקל.

כמה שהחיים שלי נהדרים וקצת דפוקים.

[X]

האמת שלא חשבתי שזה יציק לי, המחיקה הזאת. אבל אני לא רגילה לזה. טיפשות שנגדעה באיבה, וטוב שכך. עכשיו אני אתגבר על אכזבותי מהמין האנושי. וקצת מהמין הגברי, אבל אתם יכולים להיות בסדר אתם.

[X]

חוצצים בין מחשבות. אני באמת מנסה לעשות קצת סדר בארון. לתייק ולצלם כל מה שחשוב, בשלושה עותקים צבעוניים. ככה, לכל מקרה. אבל זה לא כ"כ ישנה משהו, אני תמיד מוצפת.

[X]

ואסיים בציטוט האהוב עלי בכל העולם, ואני חושבת שכבר פרסמתי אותו כאן.

מה שהאגב גם מסביר את המשפט ההזוי בכותרת:

"את יודעת שיש ציפור כזאת פַּרפּוּר?

אם נוגעים בה נגיעה אחת קלה בחזה, הלב שלה מפסיק לפעום והיא מתה. עם הציפור הזאת אי אפשר לעשות אף תנועה לא נכונה, כי כל טעות קטנה שולחת הדף קל ללב שלה והוא פשוט מפסיק לפעום. לו יכולתי לקנות פרפור כזה. בעצם שניים. לא: להקה של פרפורים. הייתי נותן להם לעופף פה מעל מה שאני כותב לך, שהיו גלאי שקר חיים כמו הקנריות שגילו דליפות של גאז במיכרות. תתארי לך: מלה אחת כוזבת או לא מדוייקת, או גסה, או סתם אדישה - נופלת ציפור מתה על הדף. תראי איך אכתוב לך אז".

[שתהיי לי הסכין - דויד גרוסמן. הוצאת הספריה החדשה, אפריל 1998]

[X]

ג'יי,

לא חוסכת במילים.