זו תקופה כזאת, של הכל. אני לא יודעת אם דברים נבנים או מתפוררים לי בידיים. אבל יש דברים שכנראה בהחלט הגיע זמני לפורר אותם ולפזר לרוח.

"זריתי לרוח אנחתי"

הו לא. החול לא ירווה דמעת עיני. אני לא אתן לזה להיות ככה, סתם. יש בי יותר מדי מכדי לתת לזה להתבזבז. לבזבז אותי.

חוטים סבוכים של פחד נטווים סביבי, לאט לאט.

ואני פורמת אותם, לאט לאט. בסבלנות.

אותו יצר מזוכיסטי, שהרים את ראשו המכוער בכל פעם שהיה לי טוב, הלך לתפוס תנומה. תמיד הוא היה קיים כדי לשמור אותי חיה. חיה וכותבת.

כי באמת, אין אני בלי עט [פיילוט 0.4] ומחברת יפה. רצוי שורות. וספירלה. וכריכה קשה.

פתאום גיליתי שאני יכולה לאהוב וכתוב. לכעוס על גבי שאריות נייר. זה לא רק אותו מקום שעקצץ בכאב, בשקט, בסערה פנימית קטנה ודרש עט במיידי.

אותו גישוש אחר מקום כלשהו, מקום להרגיש בו בטוחה, עודו ממשיך, אבל עם קצה חוט בידי. אותו חוט שפרמתי לפני שנים נשכחות. אולי כי הפעם זה שונה. זה הדדי. אני מדברת, אתה מדבר. כתף נגד כתף.

עוד מעט גם הכעס יתפוגג. נשב כמו בני אדם, על אותם ספסלים ישנים. אתה כבר לא תחבק אותי ואנחנו נקשיב. באמת נקשיב. נכון?

השאלות יפסיקו להשאל והפקעת הזאת בין הצלעות תשחרר. תימס בין מילה למילה. שלי, לא שלך.

ואז הגשם יפסיק לרדת. החורף הנצחי שלנו יגמר.

[ואתה אפילו לא ידעת שהוא שלנו, נכון?]

ג'יי,

קצת אחרת.

יותר מדי שלמות מכדי שאוכל להביע במילים. אבל בסיכום:

-הדאבלדייט לא היה מי יודע מה מלהיב, אבל היי, כלום לא אבוד [להיפך].

- הלילה בין שלישי לרביעי היה הלילה הכי מדהים בחיים. פשוט ככה.

-רביעי בערב הודיעו לי שנוסף עוד מקום במשלחת לפולין ואני נוסעת בסוף!

-דיברתי איתו סופסוף. כצפוי להחריד, הוא הכעיס אותי [להחריד].

מסתבר שנדבר כשהוא יבוא לקחת תעודת בגרות [יופי באמת שההופעת תיאטרון בדיוק באותו ערב].

אלוהים ישמור אותי וכל החרא שלו יגמר.

ויש הרבה אנשים נהדרים לפגוש, ימי הולדת לחגוג ומתנות לקנות. אביב אביב אביב.

אני מאושרת, מרגישה הקלה ופשוט שלמה יותר.

שלמות.

[X]

מילה אחת.

ועוד אחת ועוד אחת.

אחת יותר מדי.

ועוד אחת.

סדקים קטנים של כעס,

אותו כעס מחורבן.

גלים וסדקים באבן,

שטפונות לבביים של אבק.

ואין. אין לדעת.

אין לסיים.

מעגלים קטנים סביב עצמי.

סביב עצמנו.

ואתה, מבלי לדעת,

כאילו להרגיז,

משחק עם כפתורים.

כפתור אחד.

ועוד אחד ועוד אחד.

כפתור אחד יותר מדי.

ועוד אחד.

מודה בפני עצמי;

בלי שום מסך של שקר,

העיפרון נשאר אצלי.

(אולי כי כך בחרת דווקא,

לצייר את צל דמותי)

[X]

העלטה מתפוגגת -

חצץ וטיח מאירים את רגליי.

בלובן הזה הנני עומדת,

לא אפול שוב לעולם על ברכיי.

שקופה וצוללת,

מפזרת עשן,

הוא כאן, לפניך, פתוח.

יום אביב בשדה רב-גוון.

רקמה אל רקמה.

פועמת.

מגששת אחר רחמים.

עייפה מגעגוע, לוחשת:

לשלמות ,כנראה, יש פנים.

[X]

ג'יי