זה כמו פקק שאתה פותח והמים מתחילים לזרום.
והם זורמים בשצף-קצף וזה הכי כיף בעולם, כי אני שוחה בהם, וצוללת. ואפשר תמיד לגלוש או סתם לצוף.
אבל לאט לאט אתה מרגיש שאתה נסחף עם הזרם הזה, כ"כ רחוק מאיפה שהתחלת, כ"כ רחוק מאיפה שבכלל התכוונת להגיע.
ואי אפשר לסגור את הפקק בחזרה.
אז לומדים לשחות יותר חזק, נגד הזרם אם צריך.
מפלסים בין הנהרות, הימים והאגמים החדשים האלה, את הערוץ הקטן שהוא רק שלך.
[XXX]
לפני כמה ימים ממש הרגשתי כמו בלון שהתרוקן מאוויר. אחרי הפריסת שחרור, החיבוקים, הפרידות, המילים היפות. אני מקווה שלפחות רובן אמיתיות.
התרגלתי להסתובב עם כזה נטל עצום על החזה, פשוט לחיות עם המפקד האדיוט, האנשים הקרים העבודה שכבר לא ככ נהניתי ממנה כמו פעם.
ולחייך. בכל זאת, פשוט לחייך.
[XXX]
עכשיו זו התקופה המוזרה של בין לבין. אני עדיין טכנית חלק מצה"ל, אבל אני לא הולכת לעלות על מדים יותר בחיים. אני פשוט מחכה. קצת מתבטלת, קצת טלוויזיה וכאלה. אני עדיין מפחדת להוציא את הרגל מחוץ לדלת, להתנהג כמו אדם חופשי לחלוטין. אני מפחדת למצוא עבודה, אני מפחדת להתחייב.
את הקעקוע דחיתי. הכל גוש אחד של בלבול.
אני שמחה שאני מבולבלת, שמחה לא לדעת וללכת לאיבוד.
זה טוב, זה בריא, במיוחד עכשיו.
אבל יותר מהכל, אני מרגישה שאני הכי צריכה את החברים שלי פה איתי.
ותודה לאל שהם קיימים ביקום.
ג'יי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
