להישאר היום במיטה הייתה ההחלטה הכי טובה שלי עד כה.

חברה התקשרה לשאול מה שלומי ולעדכן אותי מה היה בלימודים, אז לא הרגשתי לגמרי מבודדת מהעולם.

היקיצה הראשונה היום הייתה כשהשכנות הפיליפיניות שלנו (יש אחת קבועה והשאר מתחלפות משום מה) החליטו לקטוף את התפוזים על העץ בגינה.

שזה סבבה והכל, רק שבחורף נשבר המנעול של השער, אז האיש שלי סגר את הבריח עם פטיש בשביל שהדלת לא תרעיש ברוח. כמובן שהפיליפיניות שלי, ברוב טובן החליטו לפתוח שער זה, עם פטיש ובלי לשאול אותי אם זה בסדר, כדי לקטוף תפוזים מעבר לגדר. "חבל שהם יתקלקלו". חבל שעשיתן את זה פאקינג מחוץ לחלון חדר השינה שלי. ג'יזס.

חזרתי לישון והתעוררתי כמה פעמים עד יקיצה סופית בסביבות 12 בצהריים. עדיין יש לי אלפי מטלות לעשות ואפס מוטיבציה.

הצלחתי להתקלח ולשים כביסה ועכשיו ממש לא בא לי שהיא תסיים.

ממש נוח לי ונעים לי מתחת לשמיכה, נמנעת מהלתמודד עם הרעש בראש שלי ע"י צפייה במרתונים של shameless. הבעיות שלהם לפחות גדולות יותר משלי.

(שיט, מכונת הכביסה סיימה).

אני חושבת שאני מרגישה יותר טוב מאז אתמול, שהיה קצת קטטוני. שכחתי כמה בליל מילים הוא משכך כאבי נפש מופלא.

אני חושבת שאני אנסה אפילו לעשות כמה דברים ללימודים מאוחר יותר. אלוהים יודע שיש לי מלא פערים להשלים בקורס איור, והביקורות שפספסתי היום היו ממש קשות, כך עודכנתי.

ברישום חזרנו אחורה לטבע דומם, כנראה שהכיתה שלנו מחורבנת מכדי להתקדם לרישום פורטרטים וכאלה. ואנחנו עובדים עם מין עפרונות חומים איומים כאלה, הם עבים, יבשים ובלתי ניתנים לשליטה. לא על ידי לפחות. אני לא יודעת לצייר בשיט, אבל אני מנסה ונדמה לי שהמרצה שלנו מחבב אותי, כי כנראה אני באמת מתאמצת.

מחר חברה מתחתנת, מהשכבה שלנו היא השלישית, אבל זו החתונה הראשונה שאהיה נוכחת בה. טכנית הם התחתנו כבר בקפריסין, ביום ההולדת שלי למען האמת, אז זו פשוט מסיבה אזרחית מגניבה. בדיוק לפני כמה ימים גיביתי את כל הבלוג מ-2004, עם איומי הסגירה והכל, והתחלתי לקרוא ממש מהתחלה. רשמתי עליה לא מעט, באותה תקופה חלקנו חדר (אני, היא ועוד 2 בנות) והיינו רבות המון. אבל ממש אהבתי אותה, והיא ממש דאגה לי כי לא השקעתי בלימודים והייתי די מדוכאת. זה מהדברים שאני שמחה שתיעדתי, כי אני מודה לה על עד אין קץ בדיעבד ובטוח לא הייתי זוכרת לומר תודה כמו שצריך אחרת. חברה נוספת מאותו החדר עדיין חברה טובה, היא זו שהביאה אותי לרחבי הבלוגספירה כבר אז. איתה העברתי את כל החוויות המפוקפקות הראשונות כמו השתכרויות, שחיה בעירום והרס עצמי. אני שמחה לראות אותה היום, שמחה, טבעונית ופורחת. מצאה את מקומה בעולם.

החיטוט הזה בעבר גרמו לי גם לחשוב הרבה על ניק ועל אסף. את ניק ראיתי בקניון חיפה, מרחוק, בתחילת הסמסטר הקודם. הוא היה עם הגב אליו והתחרחק, ולא ראה אותי. אני אזהה את ההליכה המוזרה שלו מקילומטרים, אני נשבעת. אני תמיד מצטערת שלא הצלחנו להישאר חברים טובים. אני סלחתי לו כבר לפני שנים על הכאב שהוא גרם לי, וזה לא שהיינו זוג, או יצאנו או שכבנו או משהו כזה. הוא היה הבנאדם הראשון שסמכתי עליו ונפתחתי לפני, בתקופה אפלה ומבלבלת, שכללה כאמור הרבה הרס ופגיעה עצמית. החברה הנוכחית שלו, זאת שהוא איתה מאז שנותק הקשר, לא מסכימה לו לדבר איתי, מה שגרם ללא מעט הברזות מצידו כשקבענו להיפגש אחרי הרבה זמן. אבל מה שהיה היה.

מצאתי ריב בתגובות בבלוג הזה, ביני לבין אסף, איפשהו אחרי הפרידה. כי נפרדנו סה"כ בטוב ורק כשניסינו לשמור על קשר חברי כל החרא צף. שנינו היינו לא בסדר בדברים שאמרנו ועשינו, אבל אני עדיין מקווה שיום אחד ייצא לי להתנצל בפניו על התקופה שלפני הסיום הרשמי של הקשר ביננו. התנהגתי חרא, כצפוי מילדה בת 17 שעוברת לגור לבד לראשונה בחייה. פתאום רציתי לטרוף את העולם ולנסות ולראות הכל. ואני ואסף אז כבר דיברנו על להיות ביחד לנצח, מה שפתאום הלחיץ את הילדה הקטנה ששכבה רק עם בחור אחד בכל חייה. זה מפגר, אבל זה היה כ"כ נכון. והוא בחור נפלא בסה"כ, ואני מקווה שהוא מאושר ומסופק כמוני מהזוגיות הנוכחית שלו (שזה מוזר, כי היא הייתה קצינת ת"ש שלי מתישהו בשירות). הוא בחור טוב ומגיע לו להיות מאושר, אני רק מקווה שהוא זוכר שאמרתי לו את זה מתישהו והוא לא שונא אותי יותר מדי (למרות שדי מגיע לי). כשנתקלתי בריב-תגובות הזה בבלוג פה, זה לא הפך לי את הבטן כמו שמטענים רגשיים  נוטים לעשות לי. באמת עבר הרבה זמן.

אני חושבת שכדאי שאלך לתלות כביסה.

ג'יי,

עקרת בית מושלמת.

לפני 5 שנים עשיתי קעקוע של קסת דיו ועט נוצה.

הפסקתי לכתוב קצת אחר כך, אבל מעולם לא הצטערתי על הקעקוע. הוא הביט בי בנחמה מבין הצלעות בגבי. זה מוזר, אבל אני תמיד אחזור לשם.

לפעמים אני עוד משרבטת על פתקים ודפים אחוריים של מחברות ועכשיו בלימודים יוצא לי לא מעט להתעסק בטקסטים. בדרך כלל אני לא ממש מרוצה מהתוצאה. זה כנראה לא כנה מספיק.

מתישהו אפילו רשמתי שתמיד ידעתי שאני מאושרת מכדי לכתוב טוב באמת.

אבל הנה עכשיו הגיע גל גדול, בדמותו של המוות. 

מעולם לא הייתי קרובה למוות, כנראה שכדאי היה להיות חברים שלי, כי עד עכשיו הכל היה בסדר.

עד שהוא התקשר בקול רועד ואמר שזה אחיו ושהוא צריך שאני אבוא ופרץ בבכי.

אז עוזבים הכל.

את כל התוכניות והתיקים הארוזים. עושים פרצוף חזק עכשיו ומלטפים ומחבקים. ובאים עוד חברים, חברים מפעם פעם, כשהייתי קטנה ותמימה ואחרת, חברים מדפים ישנים יותר של הבלוג הזה. ויושבים ומספרים סיפורים, אפילו צוחקים לא מעט. מחזיקים חזק בהלוויה ונוסעים הלוך וחזור, הלוך וחזור.

דחיתי שיעורים והגשות ואפילו חשבתי שאני אספיק לעשות את זה אתמול והיום.

והיום חזרתי ללימודים, אחרי החופש הזה שהרגיש נצחי. מטולטלת וחסרת שינה עליתי על האוטובוס ללימודים ואפילו הצלחתי לעבור שיעור אחד.

ואז נשברתי, בפנים. לא בחוץ.

לא מסוגלת לשבת ולשמוע חוויות חופש נפלאות של אנשים אחרים, זה הרגיש לי כ"כ זר ותלוש מהבור הזה שנכרה בתוכי. אז הלכתי הבייתה ונשכבתי במיטה באורות כבויים ולא יכולתי לישון. הגוף שלי כמה לשינה אבל פשוט לא יכלתי.

לא יכלתי כלום.

לא רציתי כלום.

פשוט שכבתי שם, מנסה לקרוא קשקושים של אנשים, רואה עוד פרק של סדרה.

האיש שלי הגיע הבייתה, ניסה להאכיל אותי קצת, להיות איתי ולהצחיק. גבר נפלא האיש שלי.

עכשיו הוא ישן לו שנת ישרים, הוא קם מוקדם מחר.

אני לא מסוגלת ללכת ללימודים גם מחר. אין לי את העבודות להגיש או את יכולת ההתמודדות עם האנשים.

עד עכשיו דווקא הלימודים עשו לי טוב, ניקו לי את הראש ועזרו לי להוציא דברים על גבי הנייר. ללמוד עיצוב תקשורת חזותית הייתה ההחלטה הכי נכונה בשבילי, זה ממלא את הואקום שהכתיבה הותירה. ואני טובה בזה. ואני בבית.

ידיד שלי (אוף, זו כזאת מילה מכוערת ולא אישית מספיק) איבד אח, מה שאני כבת יחידה לעולם לא אבין או אוכל להזדהות. לראות את החברה של אחיו, זאת שהוא עמד להתחתן איתה, מפורקת לרסיסים, לא יצא לי מהראש לעולם.

עד עכשיו לא הבנתי בכלל כמה הסיטואציה הזאת, שנמשכת כבר שבוע, שברה בי משהו בפנים. הייתי עסוקה מדי בשביל להיות חזקה בשבילו מכדי לעכל מה עובר עלי.

אז אני בוהה הרבה, ומנסה לא לחשוב הרבה.

זה עוזר האמת, להיות שם בשבעה. זה מנחם לא רק את המשפחה. ראיתי פתאום אנשים שלא ראיתי כ"כ הרבה שנים. חלקם גם קרוב לעשור. ויש עם מי לדבר.

פתאום החברים מהלימודים מרגישים לי זרים. הם חדשים לי וזו גם אני שחדשה.

החברים שפגשתי בשבעה מכירים אותי כשעוד הייתי חלקים של משהו, כשבניתי את עצמי, כשהכרתי את האיש שלי, כשעמדתי להתגייס.

הם מכירים אותי לטוב ולרע והעברנו כאלה דברים גדולים בחיים ביחד, ועכשיו גם זה. אני יודעת שיש לי על מי להישען, גם אם לא נדבר עכשיו אלפיים שנה.

טוב לדעת את זה. זה עוזר לישון בלילה.

ידעתי שמתישהו אני אחזור לבאר הזכרונות המאובקת הזאת.

גם אני מאובקת וחלודה והאצבעות כבר לא קופצות באותה קלות מהלב אל המקלדת.

אבל אני פה,

ואני עדיין מאושרת מיסודי.

הלוואי והיינו נפגשים קודם בנסיבות משמחות יותר.

אבל כנראה שגם לא הייתי מרגישה צורך לבוא.

ג'יי,

עדיין.