הכה בי זכרון של רגש, כ"כ חי, כ"כ מוחשי.

צרובות בי השעות שישבתי אל מול המסך, מולך, מקלידה מילים. שעות.

שעות מצמררות, שרופות וכואבות. היה שם גם עומק, היה איזה חיוך בין הדמעות.

האמת ילד?

לא חשבתי שנגעת בי כ"כ עמוק לאורך השנים. רק עכשיו אני מבינה, אחרי שהכאב שכח.

כשכבר אין לאן לחזור, ואזל ממני אותו רגש, עמום וחמקמק.

רציתי שתפעם בי, במלוא עוצמתך העצורה.

אז רציתי.

זו אני לבדי בשתיקה.

האמת ילד?

לא חשבתי שזה יכאב לי כ"כ.

דווקא מבין שנינו, אני זו שצנחה לרצפה, מסוחררת ברוח.

כבר כ"כ בא לי סתיו.

אני לא מסוגלת לכתוב.

משהו בי התקלקל באמת.

האמת?

ממש קשה לי לפעמים.

אני מוצאת את עצמי עומדת בין להיות מי שאני לבין להצליח בקורס.

וזה מצחיק, כי את הקורס הזה בחרתי בגלל מי שאני. זה נורא פגע לשמוע ש"יש פער גדול בין מה שאני אומרת שאני לבין איך שאני מציגה את עצמי".

אני חושבת שכינו אותי צבועה.

מצחיקה אותי היומרה הזאת של אנשים "בתפקיד", הביטחון הזה ב"לקרוא" אנשים.

איך אפשר להכיר מישהו באמת, רק על סמך התשובות שלו בשיעורים, הדעות שלו בדיונים וקצת התבוננות בדינמיקה הקבוצית שלו?

כן, אני ממש כועסת לפעמים.

אני אעבור את זה, אני אעבור את ההטפלות הזאת. תמיד הצלחתי למשוך אליי אש.

אני צריכה לקחת את זה למקומות הנכונים.

אולי אני פשוט רגישה מדי, שקופה מדי, חדירה למים.

כי יש לי מוטיבציה, ויש בי כוח לגרור הלאה, להרים את הראש.

אני לא נשברת.

והאמת?

לא חשבתי שאני אוכל להגיד את זה..

אבל אני מתגעגעת, וזה יומיומי.

ואני מרגישה קצת יותר קרובה אלייך, בשנתי, בחלומותי, בחולצה שלך.

זה טיפשי, אני יודעת.

מגיע לי להיסקל.