הנשימות מואצות והלב דופק יחד איתך.

הנחיתה למציאות מעולם לא הייתה מזעזעת כל כך, מטלטלת כל כך. ואתה מסרב להקל עלי, אף לו טיפה.

הטעויות נעשו כבר ואתה עדיין גורם לי להרגיש אשמה.

ובכיתי.

אני פשוט מבינה, זה הכל.

משלימה עם זה לאט, מלקקת את הפצעים.

3 שבועות לא הייתי בבית, האחרון היה קשה במיוחד.

נרגעת קצת, מתחילה ללמוד מתמטיקה.

נשימה, נשיפה.

אפשר להמשיך הלאה.

ג'יי

עריכה: למה זה חייב להיות ככה? למה זה חייה לשרוף ולצרוב את המקומות החרוכים ממילא? לב מפוייח. אני פשוט צריכה להיות לבד, להעלות עשן ולהפסיק לבכות.

אני לא נשברת.

אי אפשר לומר שזהו, נגמר. זה לא מרגיש ככה, רק ריק לי בפנים.

המבטים הם אותם מבטים.

ורק הם, יפים כ"כ, מוכשרים כ"כ, מדהימים כ"כ. חבל שהכרתי רק מעטים מהם, אנשים איכותיים.

ולא יכלתי לבכות, עד כמה שהכל עמד לי בגרון, שם זה נשאר. אולי כשזה יתעכל קצת, זה יצא.

אני מפחדת לא להספיק, כ"כ הרבה דברים תיכננתי, תכננו.

מבטים שהוחלפו ודבר לא נעשה בנוגע לזה...

הפנימייה כ"כ יפה, כ"כ זוהרת עכשיו. שלווה קטנה, אנשים אהובים.

לא צריך יותר מזה.

אולי דברים יתבהרו. אולי היום בערב.

Please, Lets just stay there, friends.

אולי דיכאתי את הרגשות שלי, אולי הם דיכאו אותי.

אבל אני בסדר,מחייכת ואוהבת את המקום הזה.

עוד מבט אחד ולא תשמע ממני יותר בחיים.

ג'יי,

הכתיבה שלי לא במיטבה כאן.

מצטערת, לא מתאפשר לי לבוא למפגש ישרא.

אוהבת אתכם.