תסכול מערכתי.
ידעתי שהשבירה הזאת תבוא בקרוב. אף פעם לא הייתי טובה בלהיות חלק ממערכת.
ידעתי שהאופטימיות תכאב, שהניצוץ הזה בעיניים בסוף יעוור אותי.
אבל נו, זו אני. חסרת תקנה.
מלאה בכל החרא הזה של לתת ולתרום ולעשות. את מי זה מעניין פה בכלל.
אני לא חושבת שהעולם בכלל נועד לאנשים כמוני. אני, או אולי גם יש אנחנו, איזה מין זן מוזר של אנשים.
ולא מתחשק לי לרדת עכשיו ולנסות להגדיר מי אני, ולמה זה לא בסדר בשביל העולם הקטן והצר הזה.
אבל כן, בין השאר, בכל המערכת הזאת, הכי קשה זה להיות הבורג הקטן, שלא שייך לכלום, שאין לו באמת מקום.
ואתם יודעים מה, גם כשיהיה לי מקום, אני ארגיש תלושה, כמו תמיד. כי עד שכבר הגעתי למקום הטוב הזה, ל"להרגיש חלק מ", זה נשמט לי מבין האצבעות.
ואף אחד לא מסתכל עלייך, לאף אחד לא אכפת.
באזרחות אני עולם ומלואו, שם אני רק כתם מטושטש. מתמזגת בקהל, עוד פנים שישכחו.
לפחות בקורס הצלחתי לגעת בלב או שניים.
אבל זה לא שינה שום דבר.
ולא רואים אותי, לא רואים.
אין לך פה את המקום להיות מי שאתה באמת.
אולי זו פשוט מי שאני באמת, ולי אין מקום.
ואין לי מקום.
חללים ריקים.
אני לא יודעת מה עושים עם התחושה הזאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
