האם כך דברים מסתיימים באמת? ככה אני נגמרת.

לקרוא שוב, ודבר לא שורף בפנים. להזכר, לחלום, להאמין, לראות. שומדבר לא יזיז אותי בפנים.

לילה שלם, שבו הכל יצא. יצא כ"כ כואב שאני עדיין חשה את שאריות הבחילה וכאבי הבטן של הבוקר למחרת.

ערגתי עד כדי טירוף ועכשיו זה נגמר. אני חופשייה.

מצטערת, אבל זה עשה ויעשה רק טוב. בעיקר לך.

אין אפילו מה לחשוב עליו, חשבתי הרבה וכמעט התגעגעתי. הרגעים עברו, חלפו ונותרו רק צלקות.

"כמה צלקות זה כל מה שנשאר.."

אבל אני מודה ומנשקת כל אחת ואחת מהן. מעולם לא התבגרתי ולמדתי יותר בפרק זמן של נפילה חופשית של המציאות על קודקודי. בינתיים. אני עוד אלמד, אכאב ואצחק על כך אח"כ.

כל מה שייחלתי לו, הגיע. לטוב ולרע. עכשיו אני חופשיה. אין לי רגשות אשמה ונטלים כבדים לשאת.

אני אוהבת, ולא מאוהבת.

ג'יי

שמחה ושלווה. כ"כ.

הכתיבה היא לא בדיוק מנת חלקי לאחרונה. המון דברים מציפים אותי ומיד חולפים, לפני שאספיק לפרוק אותם על דף או בין דפי הבלוגוספירה.

המחברת שלי נראית כמו טיוטה של רומן עקרות בית גרוע במיוחד, ואני מרגישה כמו דמות משנית באחד כזה.

קצת מיואשת מעצמי, מהסביבה הקרובה ומהעולם החופשי, אבל זה עובר. עם קצת אופטימיות ונבירה פנימית אחר קצת חוזק וביטחון עצמי.

אני מנסה לקבל את העובדה שאנשים היקרים לי ביותר יקבלו אותי כמו שאני, אני לא צריכה "להשתדל להיות" לידם. מרגישה צביעות בטעם של קיא ממלאת את פי בימים האחרונים.

הלוואי ולא היה כל כך חם כאן, לו רק היה כאן גשם קיצי קל, שהיה מחזיק אותי עד החורף.

שונאת אוויר של מזגן ושונאת עוד יותר את החום הדביק והמחניק של ארץ ישראל.

לא קל כאן, במיוחד עכשיו, אבל לא הייתי נוטשת בעד שום הון שבעולם.

אולי צריך מעט סימפטיה, להרגיש פחות.. מגושמת מנטלית.

ג'יי,

מודה לאנשים הנהדרים שאהבו אותי בימים האחרונים.