המציאות מכה בי שוב, משב של אבק וחול מחלון ליבי הפתוח.

מזכירה לעצמי שוב ושוב ושוב, רק עוד שבוע.

נסיעות ריקות באוטובוסים. מי היה מאמין, אבל כבר 4 שנים אני חיה על מזוודות. יש לי עוד שנה אחת, ואז עוד אחת, ואז עוד שתיים. כמעט עשור של נדודים. של תיקים מתפקעים מזכרונות וכאבים ישנים.

הליכה  מתנדנדת ללא בסיס, ללא נקודת מוצא.

מציאות, כן. תלושה מכל שורש שמעולם לא צמח. וזה? אפילו לא היה תלוי בי, מעולם לא הייתי כ"כ לא אשמה.

חיים שלמים רדפתי אחרי ניצול הזדמנויות, מיצוי, מקסימום. אין דבר גרוע מתחושת החמצה.

אותך. אותך כמעט החמצתי.

והזדמנות של פעם בחיים? הכי בסיסית, שיש לכל אחד, לא ניתנה לי. אפילו לא אפשרות בחירה.

רק אני כאן, מתנדנדת על פני תהום. ללא בית, מכסה. אהבה קרה. 

אז כן, ויתרתי. אין לי שום כוונה לדבר או לפנות.

כי זה לא שווה שומדבר עבורי, וזה מרפה.

והשירים האלה כבר לא כואבים לי יותר, רק צל של צל של זיכרון עמום.

לקח לי קצת יותר מדי זמן, אבל רק כי אכפת לי. באופן הכי בסיסי שלבנאדם צריך להיות. אבל זה מזמן לא משנה. זה עבר.

אני רק מחכה שיעבור השלב של לראות אותו בכל מקום.

חרדת רדיפה וחוסר אונים קטנטן, אבל לא באמת. רק צל של צל.

רק שבוע אחד.

שבוע.

אחד.

סופר שניות,

ג'יי

אולי זכיתי לסוג של מנוחה.

דברים מתחילים להרפות לאט לאט, אבל גם קשה לי להחליט מה חשוב באמת.

קיבלתי הרבה פרופורציה נכונה, אבל גם איבדתי הרבה מהבסיסית. אני באמת צריכה להפסיק להתיש את עצמי ככה, נפשית ופיזית.

זריחה אחר זריחה, חיבוק אחר חיבוק אחר חיבוק.

חיוכים בעיקר, אבל לא רק.

שינה טרופה, בין לבן ושחור.

עיני נעצמו בשעה שהעולם גרר רגליים עצלות לעבר חדר השירותים.

 מנות מדודות של קפאין מסוכר, נמדד באהבה, מעט בטיפשות.

מדוד עד המיליגרם האחרון של צלקות עייפות.

אני שוב נכנסת לסחרור מגוחך של ספירת יעדים נואשים. עוד שבוע, שבועיים זה נגמר.

נגרור עד סוף החודש.

נגרור עד ה-5 לאוגוסט..

נגררת אחר רוח דברים מאובקת, מלאת חול וגעגועים.

מבינה לאיטי שזה לא יגמר כבר. כי זה נגמר בקיץ אחד אחרון, על מדרכה חמה ומלוחה.

יש לי דברים כ"כ, אבל כ"כ הרבה יותר טובים.

כ"כ הרבה אושר.

ג'יי,

מנסה.