אני חוזרת. תמיד צריך לחזור.

ועוד שבוע? זו תהיה הפעם האחרונה באמת.

מאבקים מתישים וריצה בלתי פוסקת במעגלים שלא נסגרים לעולם.

געגועים שמתרפקים על הנפש העייפה.

יש לי קורה להשען עליה.

ובתמצית?

אני כלום ואני הרבה.

השאלה היא מה.

כנות בבקשה.

ומי ידבר? החיבוקים הנשכחים?

חוט המחשבה הקרוע?

רוצה לא להשבר. צריכה עזרה ולא יודעת איך מבקשים.

כמה נדוש.

אוהבת כ"כ.

שבוע טוב, יקרים.

ג'יי

קצת קשה לי להגיד מה אני מרגישה, וזה לא קורה בד"כ. אני זאת עם האינטלגנציה הרגשית והמודעות העצמית וכל שאר הזבל שדחפו לי.

אני לא איזה מין "ילדה מיוחדת" כפי שקיוויתי לחשוב.

אני באמת סתם. סתם עוד בחורה עם טיפת תקווה והמון דימומים פנימיים בלתי פוסקים.

אני לא יודעת איפה מוציאים חוסמי עורקים כ"כ עמוקים, אבל כדאי שאני אמצא בקרוב.

אז אולי אני פגומה ורצוצה מכל הטוב שהנחתי שיש באנשים. מכל האנשים שקיוויתי שאכפת להם.

אז אנשים שוברים אותי. אז מה?

זה קצת יומיומי פתאום.

והחמדנות המגעילה הזאת לא נותנת לי להסתפק בבן אדם אחד, למרות שזה באמת מרגיש כמו כל העולם.

אבל זה לא, והמרחק טורק בפני הרבה דלתות. מרחקים פיזיים מכולם.

וקצת נמאס לי שאף אחד לא מתקשר לשאול מה שלומי ואם ככה וככה. אני לא יודעת איך הבאתי את עצמי למצב כ"כ עדין ושביר, אבל אולי חבל שכך.

למרות שמוקדם לומר.

ומצד שני, אולי כבר כדאי לי להתרגל לטעם הסולייה בפי.

אני לא בנאדם חזק כמו שקיוויתי שאני. יש דברים שאני עומדת בהם יותר מגדר הרגיל, אבל זה לא מה שחשבתי.

אלה לא הדברים הבסיסיים שאני צריכה להיות חזקה בהם.

והטיפשות שלי, והעיוורון הזה, מונעים ממני המון כנראה. ואנשים פשוט לא אוהבים טיפוסים דפוקים כמוני.

עמוק מהשורש. מהבית, מהאדמה העקורה.

כבר ציינתי את כל השיט של בלי מולדת ובית וכל זה. אז זה באמת חרא, ובאמת מרגיש ככה. כמו חרא.

כבר הספקתי לצאת מדעתי.

מרוב פחד וחרדה, עצבים והורמונים.

אבל בעיקר אהבה.

געגועים שלא הניחו וחפרו בליבי שוב ושוב בכל נשימה, בכל הודעה, בכל שיחת טלפון חצי חטופה.

אני יודעת שזהו, מחר אני רואה אותו ואני אגלה שהוא אמיתי ולא פרי הדמיון המחורבן והאובר מפותח שלי.

המגע שלו אמיתי והזכרונות הם לא בדייה או הזייה מתמשכת.

ובכל זאת, כ"כ כואב לי ואני כ"כ עייפה.

זה הפך להיות מצב סטטי בזמן האחרון וזה לוקח ממני הכל. פשוט הכל.

אני לא יודעת מה אפשר לעשות.

אם בכלל.

אני כבר לא יודעת אם יהיה טוב.

כי אני באמת פגומה.

ואולי זה פשוט פס יצור מחורבן, הדור הזה.

לפני שמישהו הבחין בטעות.

ויש דברים שכנראה אי אפשר לתקן.

ובאמת ניסיתי והמשכתי לקום ולנסות אחרי כל התרסקות.

ו.. זהו?

אין לי למי לבכות בטלפון.

העולם מעדיף לשמור מרחק, ואולי לא כדאי לי לכפות את עצמי עליו.

כי בת'כלס, עדיף כבר להיות לבד.

לבד יותר מעכשיו כבר באמת לא יכול להיות. מצטערת.