בלוג על חברות נצחית, חיים של מתבגרות וסתם לכיף:)

פלאפון.

מכשיר כזה אתם יודעים, מקשים, לרוב מסך טאצ', אפליקציות, מצלמה, גאדג'טים, בלאגנים..

כביכול עוד מכשיר כזה, כמו טוסטר [מעניין אם גם לזה הוציאו כבר אפליקציה.. או אפס? ככה קוראים לזה?].

אז זהו שממש אבל ממש לא.

תנו לי להסביר לכם משהו על הפלאפון שלי..

אני מתפלאת שעוד לא קיבלתי סרטן במח או באיזור הלב או, סלחו לי על האינטימיות, באיזור הישבן.

הפלאפון הוא משהו מאוד מאוד מהותי בחיים שלי.. בלעדיו אני דיי.. אבודה? כן, בהחלט אבודה.

אבל זה לא שאני מחדשת למישהו משהו, נכון? זה משהו שכבר שנים מדברים עליו.

אז תנו לי להסביר לכם למה נזכרתי בזה:

אתמול שכחתי את הפלאפון שלי, היקר, התחליף לשעון מעורר/אמפי/שעון/מצלמה/הכל בעצם!! במד"א.

קורה, אני משאירה את הפלאפון כל הזמן איפשהו ואז מחזירה.

אז זהו, שהנה כאן הבעיה.

השארתי אותו לכל הלילה, והייתי צריכה ללכת ברגל 20 דקות כדי להחזיר ואתו למחרת בצהריים.

כשגיליתי את זה אמרתי "אהה לא נורא, מחר אני אחזיר אותו, מה כבר יקרה".. אחח, תמימות שכזו..

מה שקרה בעצם זה שהיה לי נורא קשה לישון בלי הבליטה מתחת לכרית שמתחת לאוזן, הידיעה שמחר בבוקר אני אתעורר לצלילי ה"פיפיפיפי" של השעון המעורר הפרהיסטרי שלי במקום השיר "אחלום לנצח" של השם הארוך הזה שנגמר בקספר.. וזה היה רק הקצה של הקצה.

הפאניקה האמיתית התחילה למחרת בבוקר כשהבנתי שאני לא יכולה להתקשר לחברה האהובה שלי, חבר שלי היקר לא יכול לשלוח לי הודעה, וגם אם כן-איזה מביך זה הייה כאשר אחד החובשים הסקרנים יפתח אותה וייקרא.. הממ.. אבל זה עוד כלום..

כשיצאתי לרחוב כל נהג נראה לי לא אחראי/שיכור, כל סבא זקן עם שקית נראה לי אלכוהוליסט שבא להציק לי, כל מעיר עם קוקו נראה לי אנס וכל צעיר עם קוקו ושרשרת של פריקים נראה לי רוצח. כל העולם בא לחסל אותי ביסורים ולי אין אפילו פלאפון איתו אוכל להתקשר ל101 או 100 במקרה הצורך. הייתי עירומה וחשופה לעולם הגדול בלי שום יכולת להגן על עצמי. אני חושבת שאם היה עליי ספריי פלפל ו/או סכין, אבל הפלאפון עדיין לא היה עליי, הייתי מרגישה עדיין לא מוגנת וקטנה.

אין לתאר במילים את הרגשת ההקלה כשסוף סוף הגעתי למד"א [בריצה, יש לומר D:] ולקחתי את הפלאפון היקר והמתוק שלי לידיים. סלע ענקי ירד לי מהלב באותו רגע! כמו מסומם שמצא את המנה האובדת שלו, האלכוהוליסט שמצא את השוט היקר שלו או השופוהוליקית [אהמ אהמ, לא מכירה אף 2 כאלה..] שמצאה 3 שקל בכיס הג'ינס החדש שלה.

אשכרה התנצלתי בפניו על שאני כזו אמא מפקירה ונישקתי אותו בהבטחה שבחיים יותר לא אפקיר אותו ככה!! אפילו ה10 דקות שיחה יוצאת ב00:10 למספר שאני לא מכירה לא הפריעו לי. העיקר שהמסרטן היקר שלי סוף סוף עליי!

פשוט אבסורד D:

ואם כבר מדברים על חיפושים וכאלה..

נזכרתי עכשיו בליל הסדר הראשון שאני זוכרת.

גיל 6, שולחן "ענק" [12 אנשי המשפחה המורחבת עד אין סוף שלי + כמה חברים.. שולחן ל16 איש בקיצור, המון! D:], מפה יפה, בית נקי, בגדים חדשים [גם אז התאווה לבגדים הייתה בשיא פריחתה!] וסבתות סבים דודים חברים ילדים והורים מאושרים יושבים לעורך השולחן ושרים שירים למינייהם במבטא רוסי כבד!

הגיע החלק של חיפוש האפיקומן.

אני זוכרת שכל הילדים קפצו מהשולחן והתחילו לרוץ.

כל סדר פסח הלך קיבינימט! D:

בגדים הועפו מהארונות, כלים מארונות המטבח, תוהו ובוהו.

מישהו מצא את האפיקומן, איזו התרגשות! אבל...

יש 3 ילדים אחרים מאוכזבים, מה עושים??

אז החביאו אותו שוב!

ושוב!

וככה חיפשנו אותו 4 פעמים עד שכולם היו מרוצים וקיבלו את ביצת השוקולד הטעימה ההיא..

הייתי בת 5, זה היה פשוט אושר אילעי (:

השנה נעשה סדר אצל סבתא בפעם הראשונה. מעניין איפה נחביא את האפיקומן, השנה אני לא חושבת שאחפש אותו, אולי אעזור לאחיי הקטנטנים חח...

פוסט ארוך יצא לי, וואו!

עד הפעם הבאה,

שלכם,

ג'וי.