" Sometimes I wonder if there's a better place"
(fallen angels, aerosmith)
כבר חודשיים שאני חי בסביבה חדשה, מדינה חדשה, בעולם חדש.
מרגיש כמו ילד שהולך את הצעדים הראשונים שלו מצד אחד.
מצד שני מרגיש כאילו אני מחזיק את כל העולם על הגב.
הפרידה מהקשר האחרון למרות שאני היוזם קשה מנשוא.
זה היה כואב ועדיין כואב כמו שזה, אחרי 5 שנים, מי שהאמנתי שאני אחיה איתה את שאר חיי.
פתאום לגלות שיומיים אחרי שנפרדנו כבר פתחה חשבון בokcupid.
"tell me how it feels to be the one who turns the knife inside of me"
(hole in my soul, aerosmith)
עברו שנים מאז שבאמת כתבתי בו.
לאחרונה אחרי שגיביתי את הבלוג, עברתי על החומרים שלו.
הבנתי שאני לא יכול למחוק את זה, זה חלק ממני, אולי אני אפילו אוציא מפה כמה שירים לפרסום.
כשעברתי עליו, זה היכה אותי, הזיכרונות שצפו ועלו, לטוב ולרע.
התחלתי טיפול פסיכולוגי. אולי משהו טוב?
דבר אחד בטוח, מהרגע שיצאתי מהבית של ההורים, החיים שלי נהפכו להיות פחות ארסיים.
הדבר הראשון ששמעתי בטיפול היה "גרת בבית עם הורה לא כשיר".
No shit sherlock?!
מה הסגיר את זה? האיום של לחתוך את הידיים? הימים שביליתי בארונות או הרגעים באמצע הלילה ישנתי בסלון על שטיח?
או שאולי הצעקות האינסופיות והפחדים או אולי הרצון לברוח בגיל 6?
איך אפשר לרפא את זה?
אולי אפשר להמשיך הלאה, אבל הפצע הזה תמיד יהיה שם.
כמו הזיכרון של קנה חם שטעם פעם דם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
