beyond vision

לפני כמה זמן הלכתי לשיעור סלסה, אחרי שנים שלא השתתפתי, זה היה נורא נחמד, צריך לעשות את זה יותר.

באותה נשימה, או כמה נשימות פחות למען האמת, רקדתי, בהתחלה בעיקר לבד כדי לתרגל.

בשלב שבאמת רקדנו בזוגות, היתה אחת שפשוט הגוף שלי הגיב בצורה שכבר שכחתי איך היא מרגישה.

הרגשתי כמו ילד בן 5 שהילדה הכי יפה בגן מדברת איתו.

כנראה שמנטאלית נשארתי שם

לא חזרתי מאז לאותו שיעור, אולי אני צריך כשאני חושב על זה.

הצלחתי לחזור מהטיול סקי לא שבור לרסיסים, ואז היתה המסיבה של העבודה.

שהיתה ממש טובה, היתה אפילו רחבת ריקודים של 90s, שזה היה משעשע, כי זה התחלק בין שתי קבוצות

אחת שהכירה את השירים ורקדה בנוסטלגיה משוגעת והשניה של צעירים שאין להם מושג מה הם שומעים ורוקדים.

באותו לילה כבר לא הצלחתי להירדם בלי משככי כאבים, הכי כיף שיש לך תזכורת לעד כמה אתה לא באמת יכול לעשות את מה שאתה רוצה.

מרפי הבן יונה, עוד פעם מביא לי בקטנה, יש יום שמש יפהפה היום, ואני לא יכול לצאת לטייל איפה שאני רוצה כי אני חייב להיות זמין לעבודה.

למה דווקא כשאני תורן צריכה להיות שמש!?