מישהו פעם אמר לי שניו יורק מרגישה לו כאילו היא נשארה בשנות התשעים, ואחרי שבוע שעבר קשה לי להגיד לו שהוא טועה.
ניו יורק, עיר ללא הפסקה. כל כך קוסמת, קודרת. מעבר לפינה זו הזדמנות או מארב?
ועכשיו לי יש את ההזדמנות לעבור אליה, עד כמה היא באמת קוסמת עבורי.
חידה לא קלה.
היה טיול כל כך טוב וכל כך רע עד כדי כך שלא הצלחתי להחליט מה יותר, היה אוכל ומפגשים ומצד שני הבטן שלי לא אהבה שם משהו בכלל.
הורדתי למינימום הכרחי תקשורת עם האקסית. אני חושד שהיא עדיין רוצה שנחזור. אני חושב שהחשד הזה היה בגודל של פרסומת באיילון כשהיא אמרה לי במפורש שהיא רוצה לעבור לכאן לגור איתי. אני כבר נכוותי פעם אחת כשהיא לחצה עליי לעבור לגור ביחד. לא עוד.
היום פגשתי מישהי אחרי חודשיים של פינג פונג מכל מיני סיבות שונות ומשונות, אני בדרך כלל מצליח לקרוא אנשים, היא פשוט קיר בטון עבורי. שזה ממש מושך אותי וממש מרחיק אותי בו זמנית. אני גם לא יודע אם אני בכלל רוצה משהו כרגע או סתם ידידה כי היא אחלה.
כן ולא, מכל מיני סיבות שונות ומשונות ואני חושב שבעיקר תליתי במפגש הזה הרבה תקווה שהוא כבר הפך לסוג מסויים של פנטזיה.
אני לא בטוח איך היה בו, לא בטוח איך להתנהג פה, הכל פה כל כך שונה. מה שבטוח אולי. ועדיין יש לי פרפרים קטנים טובים בבטן שכבר שכחתי שיכולים להתקיים, והפרפרים האלה נותנים פתאום מוטיבציה לעשות כל כך הרבה דברים.
"How can I live in the past now
I'm trying to think the future
We always live in the past now
We should be living the future"
(tantric, I don't care)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
