beyond vision

אני תמיד רוצה את מה שאני לא יכול לקבל.

תמיד רוצה את היותר טוב, הדשא של השכן ירוק יותר.

עד מתי להסתכל על השכן ולא על מה שיש.

כל פעם שאני פוגש מישהי, יש לה בערך ערב אחד של חסד עד שהמוח שלי קולט בדיוק את כל הדברים שהולכים להפריע לי. אם זה התנועה, הדיבור, המראה, מה שמדהים אותי באמת זה איך המוח שלי שותק במשך ערב שלם.

אני זוכר שפעם המוח שלי היה לוקח את הזמן עד שהוא היה מחפש את הפגמים האלו.

הפגמים הקטנים האלו שעושים אותה כל כך מיוחדת ואם זאת כל כך לא רלוונטית עבורי.

השאלה הנשאלת היא איך אני יכול לחזור לאותו מצב של עיוורון מרצון?

ככל שהזמן עובר אני חושד יותר ויותר שזה פשוט לא הזמן לחזור לזה.

צריך למצוא את השיווי משקל החדש ישן.

אני חוזה שדברים הולכים להתפוצץ לי בפנים בעוד 3 חודשים.