ביקורון זריז במדינה שטופת שמש, לכמה שניות הכל היה נראה שטוב ואז חזרתי לראות את הדברים כמות שהם.
ההורים עדיין חסרי אונים, אחים משועבדים למשפחות. ורק אני לא פה ולא שם. נע ונד.
בסופש אחד, הספיקו להזכיר לי שאם אני בא יכולים לקרקע אותי, הטיסה שלי בחזור גם התעכבה שעתיים בגלל האירועים.
לא הספקתי לנשום, כל הזמן ריצה מדבר אחד לשני. עברנו על כל כך הרבה שיט שהייתי צריך למיין.
צריך לעשות עוד גיחה אחת אחרונה בשביל למיין את שאר השיט. היא היתה אמורה להביא לי דברים.
במקום זה היא אספה אותי ונסענו לבית הקודם. ומיינתי שם דברים, בקושי החזקתי את עצמי, הריח שלה, המגע שלה,
החיבוק, כל הדברים שחסרים לי גם אם זה אלפי קלומטרים משם.
בקושי החזקתי את עצמי לא להתנשק ולהתכרבל ולשכוח מהעולם, מה לא הייתי עושה כדי לשכוח מהיקום.
אבל אני עדיין חי פה איתכם, וצריך להתייחס גם לעוד יצורים אקראיים שמשפיעים לי על המערכות יחסים, פאק איט.
שורה תחתונה עכשיו היא בטחה שנחזור להיות ביחד. לא ברור לי למה.
ואני רוצה ולא רוצה, אני רוצה ועדיין מרגיש את תהחושת בטן הזאת שאומרת לי, לא אל תעשה את זה, לא את הטעות הזאת. כבר עשית אותה. תפסיק למה עוד פעם. הזהרתי אותך גם פעם קודמת.
אולי הפעם אני גם אקשיב לה.
בסופש אחד קטן, כבר הרגשתי מתחת לעור,
עוד מבצע שהולך לקרום עור וגידים בקיץ.
והקיץ השנה יגיע מוקדם,
מזל שהשנה אני לא אהיה שם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
