סיפור בהמשכים

פתחתי את העיינים לפי האור ראיתי שכבר בוקר אמי תמיד משאירה את החלון טיפה פתוח.

הסתכלתי על השעון השעה הייתה כבר אחת-עשרה וחצי בבוקר,

צחצחתי שנים וירדתי למטה.

"בוקר טוב!" אמרה  לי אמי ברוסית "בוקר טוב" עניתי לה חצי מנומנמת.

"סיימת כבר לארוז?" היא שאלה אותי "את אמורה לדעת לא?" עניתי לה "הרי נכנסת לחדרי אתמור בלילה,

אני תמיד יודעת לפי החלון" אמא צחקקה "כן, כן הייתי אתמול בלילה בחדרך וראיתי את המזוודות כוונתי הייתה אם

יש לך עוד לארוז או שהכול כבר נמצא בתוך המזוודות"

"הכול ארוז" עניתי לי "אני הולכת להיפרד מאבא"

"ככה?" היא שאלה אוותי כשראתה שאני עדין בפיג'מה "ברור שלא" עניתי לה ועליתי ביזרה לחדרי להחליף בגדים.

הלבשתי עם בגד הים מתחת לבגדים כהרגלי ויצאתי החוצה "מה אם ארוחת בוקר?" קראה אמא אחרי אבל אני

כבר רצתי במורד הרחוב למלונו של אבי.

-

נכנסתי למלון אמרתי שלום ליצחק השומר ונכנסתי למעלית לחצתי על 'משרדי ההנהלה' וחיכיתי עד שהמעלית תגיע,

הייתי לחוצה, לא ידעתי מה לומר אם אבא כועס? או שמה הוא בעד הרעיון, אין מצב אמרתי לעצמי לא יכול להיות שככה הוא יותר עלי.

המעלית הגיעה יצאתי החוצה והתקדמתי בצעדים קטנים ואיטים לכיוון המשרד של אבי בסוף המסדרן.

הגעתי לשלט שעליו היה כתוב 'מנהל' ונכנסתי פנימה, בלי לדפוק.

"היי" אמרתי "או שלום חמודה לא ראיתי שנכנסת" פנה אלי אבי בגרמנית מזה אפחד במשפחה שלי לא מדבר עברית?

אנחנו כבר 8 שנים בארץ.

"אז מה מגיע לי שזכיתי לביקור ממך?" שאל אותי אבי ונימת עצב בקולו, בזמן האחרון כמעט ולא הייתי אצלו רק אצל אמי בגלל המעבר.

"באתי להיפרד ממך" אמרתי בשקט, חיכיתי לתשובתו,

"אהה נכון אתם עוזבים מחר, חשבתי שיש עוד קצת זמן" אבי אמר ושיפשף את ראשו שכמעט ולא נשאר עליו שיער.

"אבל בשביל מה יש חופשים נכון?" הוא חייך עלי חייכו היה קצת עצוב מה שהעציב אותי עוד יותר,

"אני מבטיח שכול חופש אני יבוא לקחת אותך לפה אפילו אם זה אומר לנהוג 9 שע'" הוא אמר והפעם חייך חיוך אמיתי ומשועשע.

"אלו רק 5 שע'" אמרתי "וחוץ מזה בשביל מה יש מטוסים?" חייכתי גם אני.

"את יודעת מה" אבי אמר לי "אני חושב שהיום אנחנו צריכים לעשות משהו מיוחד רק אני ואת, אם אין לך תוכניות כמובן"

"אין לי" עניתי "וגם עם היו לי הייתי מבטלת אותן בשבילך" אבי שמח ידעתי שזה ישמח אותו "אז מה את רוצה לעשות?" הוא שאל.

-

הלכנו למסעדה ואחר-כך לברכה היה ממש כיף והייתי עצובה שמחר אנחנו עוזבים.

נכנסתי למיטה וניסיתי להירדם אך ללא הצלחה היו כול כך הרבה מחשבות שהציפו את ראשי ולא נתנו לי מנוחה.

בסוף נרדמתי קצת אחרי חצות.

                                                                                * * * *

התעוררתי, שוב פעם בוקר קמתי ללא רצון היתלבשתי, צחצחתי שנים וירדתי למטה, שם חיכו לי אמא וסלבה, ארוסה.

"הנה התעוררה היפיפיה הנרדמת" אמר סלבה ברוסית.

"יופי שהיתארגנת הכול כבר מוכנים ואנחנו מוכנים לנסוע" אמא אמרה "נפרדת כבר מכולם?"

"כן מה את חושבת שלא?" עניתי לה וירדתי למכונית באי רצון.

אני בד"כ אוהבת נסיעות ארוכות אבל כשהם של שעה או שעתים לא של חמש!

הפעלתי את האמפי על פול ווליום ונסענו, אני במושב האחורי, שהיה כולו שלי (ושל המזודות)

ואמא וסלבה מקדימה, ניהלו שיחה ברוסית.

כעבור שעתיים עשינו עצירה קצרה והמשכנו בדרכנו שנראתה לי אין סופית.

כנראה נרדמתי כי כאשר פתחתי את עיני היינו בכביש אילון לפחות ככה שלט גדול וירוק אמר 'ת"א-יפו עוד 23 ק"מ'

קראתי כעבור פחות מחצי שעה הגענו,

הבנין היה בנין קומות לא ציפיתי למשהו אחר בטח דירה קטנה וצפופה חשבתי.

עלינו למעלה הדירה שלנו הייתה פנטהאוז סלבה ביקש ממנו לעצום את העיינים ופתח את הדלת, הדירה הייתה דיי גדולה כנגד ציפיותי

היא לא הייתה מאוד גדולה ובטח של השתווה לביתינו שבאילת אך הייתה נחמדה ואם שתי קומות, בעצם אלה היו קומה וחצי אבל מזה משנה.

"סכרתי אותה לא מזמן בשביל כולנו" אמר סלבה "והקומה העליונה תהיה רק שלך סאן" ניסה לעודד אותי.

עליתי מיד למעלה בקומה היה סלון קטן עם כמה פופים ש'קניתנו אותםת רק בשבילך' וטלוויזיה קטנה אבל שטוחה טלוויזיה על הקיר

וחדר שרותים קטן עם דוש למקלחת.

הבחנתי במדרגות קטנות העולות למעלה, עליתי בהן, הגעתי לגג,

היה שם מעקה וביחד הכול נראה כמו מרפסת לא גדולה, אבל נחמדה, היה אפשר להשקיף ממנה על כול ת"א, כבר תכננתי

לסים שם כיסאות ישיבה ושיהיה חם להשתזף ולהעביר בה את זמני.

ירדתי בחזרה מהגג ונכנסתי לחדרי, הוא לא היה גדול ולא קטן בערך בגודלו של החדר הקודם, אולי יותר קטן

הנחתי בו את דברי ושחבתי על המיטה, הייתי מותשת ישר נרדמתי עם הבגדים עלי.

סוף פרק שני,

מקווה שאהבת סמתי לב למה שאמרתם לי

הכנתי עיצוב חדש גיבו

3> חייה בתוך בועה , נויה. =] [=