סיפור בהמשכים

תקציר הפרק הקודם:

פתאום הבחנתי בילד שהתקדם לכיוון החצר, הוא היה פשוט מהמם שיער שחור קצר חלק

ועיינים כחולות ועור בהיר וגבוה ממני בעשר סמ' לפחות.

"מי זה?" שאלתי את סתיו.

פרק רביעי:

"זה?" סתיו ענתה והיסתכלה גם היא עליו"זה פיטר" היא ענתה בקצרה,

"אל תבני עליו, הוא עולה חדש מגרמניה, הוא לא מדבר אם אף אחד" היא אמרה,

"הוא סנוב כזה שמתעסק רק בעניינים של עצמו" היא לי קשה להאמין שהוא באמת כזה

אחרי הכול אני יודעת מה זה להיות חדשה אולי הוא פשוט בישן "אולי נלך לדבר איתו" הצעתי.

"כן בטח ואיך את מצפה שהוא יבין אותך?" ספק שאלה ספק אמרה נטע.

"נדבר איתו בשפה שלו" עניתי "את יודעת גרמנית??" שאלה סתיו,

"כן" עניתי לה כאילו זה מובן מאליו "אבא שלי מגרמניה"אמרתי "אתן באות?".

ניגשתי אליו "היי" אמרתי לא הבנתי מאיפה השגתי את הביטחון הזה של לקום ישר ולגשת אליו

שאני בעצמי חדשה כאן.

"הי" הוא ענה לא מבין מה אני רוצה ממנו.

"שמעתי שגם אתה חדש פה" אמרתי בגרמנית "זה בטח קשה לעבור לארץ זרה"

"כן.." הוא אמר מהוסס עדין לא מאמין "אף אחד לא מבין אותי כאן"

"אני סאן גרינברג" הצגתי את עצמי פיטר גיחח אולי אפילו צחק "מה?" שאלה סתיו שלא הבינה כלום.

טוב נו זה היה צפוי שהוא יצחק "גרינברג בגרמנית זה הר ירוק" הסברתי לה "אז?" היא שאלה,

"אז הפרוש של השם שלי זה שמש הר ירוק" אמרתי "הבנת?"

"פיטר פרנץ" הוא הציג את עצמו "נעים להכיר"

"גם לי" עניתי.

הצלצול המודיע על סיומה של ההפסקה קטע את שיחתינו.

"נשמור על קשר" הוא אמר "לא בכול יום אני מוצא כאן מישהו שמדבר גרמנית"

"באיזה כיתה אתה?" שאלתי "ט' השניה" הוא ענה "אני בח'2" אמרתי ונפרדתי ממנו.(אני יודעת שבהתחלה אמרתי שהיא בט' אז עכשיו אני משנה והיא בח' טוב?)

חבל שאנחנו לא באותה כיתה, הרגשתי אליו מה שלא הרגשתי אף פעם קודם לכן, אבל בכול זאת אנחנו יכולים להיות ידידים,

עד כמה שהבנתי הוא לא התחבר עם הרבה ילדים בבית הספר הזה.

                                                                  * * * *

כשנגמרו הלימודים, יצאתי מבית הספר לכיוון תחנת האוטובוס כשהגעתי אליה ראיתי את פיטר עומד שמה

ומדבר אם ילדה אחת בגרמנית.

אז אני לא היחידה שמבינה אותו, חשבתי לעצמי החלתתי לגשת אליו ולהגיש שלום.

"היי" אמרתי "הי" הוא החזיר לי "על איזה קו את עולה?" הוא שאל.

"21" עניתי "גם אנחנו" הוא אמר

"אנחנו?" שאלתי,

"כן, אני ואחותי" הוא אמר.

הסתכלתי לצידו עמדה לידו בילדה בערך בגילי היא הייתה ממש יפה כמעט כמוהו היו לה בקבוקים בצבע חום-זהב

ועיינים כחולות גדולות כמו שלו.

"היי, אני אלי" היא אמרה,

"היי, אני סאן" אמרתי

"אני ידעת פיטר סיפר לי" היא אמרה.

האוטובוס הגיע ושלושתנו עלינו אליו.

"איפה את יורדת?" שאלה אותי אלי,

"בשטרנהארץ" עניתי

"אהה אז אנחנו יורדים תחנה אחריך" אמר פיטר

"איפה אתם גרים?" שאלתי,

"באטרוד" הוא אמר את שם הרחוב לא נכון.

"זה האתרוג" תיקנתי אותו

"כן קצת קשה לי עדין אם השמות של הרחובות" הוא אמר.

הנסיעה נמשכה עוד מס' דקות והגענו לרחוב שלי.

נפרדתי מפיטר ומאלי והתקדמתי לכיוון ביתי החדש.

-

נכנסתי ועליתי לקומה האחרונה קומה 9.

נכנסתי לדירה אמא וסלבה עדין לא חזרו מהעבודה הם אמורים לחזור עוד בערך חצי שעה.

ניצלתי את הזמן שלי לבד והיתקשרתי אל עדי שלא הפסיקה לרגע אם השאלות.

"באיזה בצפר את?" היא שאלה

"עירוני ז'"

"ואיך הילדים שמה? סנובים צפונים?"

"לא רובם לא"

"נו... והכרת מישהו?"

"הכרתי שתי ילדות ו.."

"ו..מה?"

"וילד אחדת ואת אחותו"

"נו ו..."

"מה נו ו...?"

"איך הילד!?" היא כמעט וצרחה עלי

"הוא בסדר, נחמד מאוד, עולה חדש מגרמניה" סיכמתי לה את מה שידעתי עליו.

"הוא בכיתה שלך?" היא המשיכה לשאול

"לא הוא בט', שנה מעלי"

"אווו"

"מה כבר אוו?"

"טוב ענת (אחותה הגדולה) מנדנת לי שהיא צריכה את הטלפון"

"טוב אז נדבר אחר-כך"

"ביי"

"ביי"

וסאן"

"מה?"

"אני מתגעגעת אליך" היא הוסיפה

"גמאני אליך" וניתקנו.

הנחתי את הטלפון במקום ישבתי על אחד הפופים בחדר שלי וחיכיתי לאמא ולסלבה.

זהו..... זה הפרק הרביע

גיבו לי מה דעתכם....

אני לא ממש אוהבת את השם שלי אז מעכשיו הכינוי שלי זה נס.

אם אתם שמים לב שיניתי גם בכינוי...

אז 3> המון נס.

ופליזז גיבו... =] [=