טוב בגלל שהבנתי שממש אהבתם את הפרק הקודם, אז החלטתי לשים את הפרק הבא במהירות.
אני מקווה שתאהבו גם את הפרק הזה.. !
תהנו :)
פרק 5- שופינג מלכותי
התעוררתי לקול צלצול השעון המעורר
שלי, שניגן את המנגינה הקבועה שלו כל בוקר מחדש. הייתי כל כך עייפה מאתמול, שלא
היה לי חשק לקום בכלל.
תהיתי למה השעון המעורר שלי עובד בכלל
אם יש לי חופש היום. ניסיתי לחפש את הכפתור של השעון, וכשמצאתי כיביתי והתכסיתי
שוב בשמיכה שלי. לא עבר 5 דקות וקמתי במהירות, רצה לכיוון המקלחת ומתחילה להתקלח.
יצאתי מהר מהמקלחת כשמגבת ורודה סביב גופי ועל ראשי מגבת לבנה קטנה בשביל השיער.
פתחתי את הארון וחיפשתי משהו ללבוש. החלטתי ללבוש את החצאית השחורה בגזרה הגבוה
שלי וגופיה לבנה. התלבשתי, נעלתי נעלי עקב קטנות שחורות והלכתי למראה להתאפר.
מרחתי על שפתיי לפגלוס ורוד שקוף, מסקרה, עיפרון שחור וקשת מוזהבת לשיער. לקחתי
בידי תיק קטן, מכניסה לתוכו את הפלאפון שלי, את הלפגלוס, את מפתחות הבית, כסף
[והרבה כסף] ועוד כמה דברים קטנים ויצאתי מהחדר, לא לפני שבדקתי בפעם האחרונה
בשעון מה השעה.
רצתי במהירות במדרגות, פותחת את דלת
הכניסה לבית ויוצאת.
יום שופינג!
בדקתי שוב את השעה על הצג של הפלאפון
שלי. היא אמורה להגיע כל רגע. הגעתי לפארק קטן באמצע העיר. זה לא ממש פארק עם
מתקני ילדים ורעשים של ילדים משתוללים. זה היה פארק עם מזרקה באמצע, הרבה שיחים
מסביב, פרחים ועצים. אם מישהו רוצה מקום שקט בשביל לחשוב או סתם להיות לבד, זה
בדיוק המקום המושלם.
ישבתי על ספסל עץ וחיכיתי שתגיע. אחרי
שתי דקות אני רואה אותה הולכת לקראתי עם חיוך גדול על הפרצוף. חייכתי וקמתי לחבק
אותה. "אוי אמבר, זה הולך להיות כיף חיים של ממש" היא התנתקה ממני.
"בזה את צודקת" חייכתי אל
מלודי והתחלנו ללכת למרכז הקניות הגדול ביותר שיש. אם אתם רוצים משהו, תמיד תמצאו
אותו שם!
הלכנו לתחנת האוטובוס הקרובה ובדקנו
את מספר האוטובוס שעליו אנחנו צריכים לעלות. למזלנו, האוטובוס הגיע בתוך חמש דקות.
אוטובוס אדום וגדול בעל שני קומות. אני ומלודי אהבנו לשבת למעלה. עלינו במדרגות
לכיוון הקומה השניה וישבנו על הכיסאות. האוטובוס התחיל לנסוע.
"אז איך את מסתדרת עם
המשוגע?" שאלה אותי כמה דקות אחרי שהאוטובוס התחיל לנסוע.
"אי אפשר ממש להגיד מסתדרת.
הייתי מתה פשוט לעוף משם, ולעזור לו לצאת. אני מרגישה פשוט לא שייכת"
"מה שבטוח, אני לא רוצה להיות
במקומך" הבטתי בה. "אבל את תסתדרי" היא המשיכה וחיבקה אותי.
אחרי כמה דקות של פטפוטים ונסיעה
הגענו למרכז הקניות. איך שאתה יורד מהאוטובוס, אתה יכול לדעת מהסתכלות ראשונית
שהולך להיות לך את יום השופינג הכי נפלא שהיה אי פעם.
אומנם אני לא כמו מלודי, קונה כל דבר
שני שיש והרבה מאוד מבצעים, אבל אין סיכוי שאני לא מתכוונת לקנות הרבה. שמתי לב שאני מתלבטת המון מה לקחת כל יום, וכבר
אז ידעתי שאני צריכה המון בגדים חדשים. כשבת מתחילה להתלבט יותר מדי מה ללבוש
ואיזה בגד לא ראו כבר השבוע, היא יודעת שהיא צריכה כבר מלתחה חדשה.
אני ומלודי התחלנו להתהלך בחנויות,
מסתכלות על חנויות הראווה הגדולים המכילים המון בגדים שכל בת בעולם הייתה רוצה
ללבוש אותם. הסתכלנו על פוסטרים של המבצעים והמכירות שנתלו בכל מקום.
נכנסנו לחנות הראשונה. חנות נעליים.
זאת הייתה החנות שתמיד קניתי בה. היו
בה את כל סוגי הנעליים שאי פעם רק חלמת. הייתי בהחלט צריכה נעלי עקב אדומות.
הנעליים הישנות שלי כבר כמעט ולא עולות.
התחלתי להסתכל על כל דוגמאות הנעליים
של החנות, המונחים בצורה מסודרת מעל הרבה קופסאות שחורות מבריקות. מצאתי זוג נעלי
עקב מדהימות ובדקתי את המידה.
"סליחה," אמרתי למוכרת
שישבה בדלפק. "אפשר לעזור לך?" שאלה כאשר התקדמה לכיווני.
"אפשר את הזוג הזה במידה 38
בבקשה?" היא הסתכלה על הדגם, ואז חיפשה בקופסאות את המידה שלי.
"בבקשה" היא אמרה והושיטה
לי את הקופסה, פותחת אותה לרווחה.
חייכתי והנהנתי לעברה. שמתי נעל אחת
על כף רגלי, התאימה בול. "מלודי!" קראתי למלודי שהתחילה כבר ממזמן למדוד
נעליים. אני חושבת שהיא הייתה כבר בזוג השלישי שלה.
"כן?" שאלה בזמן שהתחילה
ללכת בנעליים שנעלה. נעלי פלטפורמה קטנות ושחורות.
"מה דעתך על זה?" שאלתי,
שמה גם את הנעל השניה ועומדת מולה.
"הן מהממות" אמרה בחיוך
גדול. התחלתי ללכת ולבדוק אותם. קניה ראשונה- בוצעה בהצלחה!
אני ומלודי יצאנו מחנות הנעליים,
מחויכות ושמחות. מלודי קנתה 3 זוגות נעליים. אחד פלטפורמה, השני עקב די גבוה
והשלישי הוא ליומיום- סנדלים מהממות ושטוחות. אני קניתי רק זוג אחד. הפעם האחרונה
שקניתי נעליים הייתה לפני שבועיים, ולא היה צורך לעוד זוג נוסף. המשכנו להסתכל על
החנויות ועל זכוכיות הראווה, עד שהגענו לחנות בגדים- די יקרה- אך עם בגדים
מדהימים. נכנסנו, שומעות את פעמון הדלת מצלצל, ומוכרת שחורת שיער מסתובבת אלינו
בחיוך קליל.
"ברוכים הבאים ללילך- תיהנו
מקנייתכם" המוכרות כאן תמיד אומרות את זה ללקוחות שנכנסים. החנות הזאת הייתה
מאוד מפוארת. המון מדפים וקולבים של בגדים מסודרים במין "ח" כזאת,
כשמראות אלכסונים נמצאות למעלה, משקפות את מי שעובר בכל החנות, ושולחן ארוך וגדול
בצבע שחור-אדום נפרס לכל אורך החנות, מלאה בטופים, בגדים וג'ינסים מדהימים
וזוהרים. הדלפק היה מקדימה, מצויד גם בתכשיטים וחגורות.
אני ומלודי חייכנו למוכרת והתחלנו
למדוד בגדים.
לקחתי ג'ינס שורט קצר וכהה, חולצה
לבנה מנצנצת, סקיני ארוך שחור מבריק, טוניקה כחולה עם חגורה שחורה תואמת, ולקינוח-
שמלה שחורה עד הברכיים, עם סרט לבן צר מתחת לחזה, עם מקפלות בחלק של החזה ולמטה
ציורי פרחים שקופים.
"את כל זה את הולכת למדוד?"
שאלה אותי מוכרת אחת. הנהנתי והיא לקחה לי את כל הבגדים, מלווה אותי לתא ההלבשה.
ראשון לקחתי את הסקיני השחור ביחד עם
הטוניקה הכחולה ונכנסתי.
אחרי כדקה יצאתי, הולכת למראה ובודקת
את התוצאה.
המכנס יושב עלי בול, גם ללא חגורה.
הטוניקה הייתה מדהימה ביחד עם החגורה התואמת, וגרמה לי להראות רזה יותר וגבוה
יותר.
"זה מושלם עלייך" אמרה
המוכרת, מסדרת לי קצת את הטוניקה באזור החזה ומחייכת.
חזרתי לתא ההלבשה, מורידה ומתחילה למדוד
את השורט והחולצה. גם היו מדהימים והחלטתי לקנות גם אותם. כל מה שנשאר עכשיו זה
השמלה.
בינתיים, מלודי המשיכה לחפש עוד ועוד
בגדים, ולוקחת את הערימה הגדולה איתה לתא ההלבשה.
מדדתי את השמלה. הרגשתי שהיא קצת
לוחצת עלי כשיצאתי החוצה, וגם המוכרת שמה לב לזה. היא התחילה לחפש לי מידה אחת
גדולה יותר, ונתנה לי חזרה.
המידה הגדולה ישבה עלי טוב, והייתי
מרוצה מהקנייה שלי.
שילמתי על הבגדים וישבתי על כורסא
קטנה שהייתה בפינה, ממתינה שמלודי תסיים את המדידות שלה.
יצאנו מהחנות, אוחזות בשקיות בחיוך
גדול, מתכוננות לעבור לחנות הבאה.
הפעם החנות הייתה חנות תיקים יוקרתית
ודי יקרה. נכנסנו אליה, מלוות בפעמון הדלת שצלצל מלמעלה.
תמיד חלמתי לקנות לי תיק לבן קטן ונוח
לסחיבה כשהוא מצופה בתחרה מעל. וכן, לפתע ראיתי אותו, על המדף העליון מול דלת
הכניסה. חייכתי חיוך גדול וביקשתי מהמוכרת להוריד לי את התיק.
התיק היה ממש מדהים עם מלא מקום.
ראיתי את מלודי לוקחת שני תיקים.
עברנו למסעדה קטנה שהייתה באזור,
יושבות על הכיסאות ומתבוננות בתפריט.
אני החלטתי להזמין כוס קולה עם קרח,
טוסט גבינה וסלט, ומלודי לקחה שוקו קר ופאי אוכמניות.
"חשבתי שהחלטת לעשות דיאטה"
אמרתי לה, בזמן שהמלצר שלנו שם את כל האוכל על השולחן.
"זה עבר לי מאתמול. אני לא
מסוגלת יותר" כמובן שהדיאטה בכלל לא הייתה נחוצה לה. מלודי הייתה כמו מקל.
אבל אתם יודעים איך זה, מי שרזה תמיד
אומרת שהיא שמנה.
"את לא מבינה מה קרה לי אתמול
אחרי הצהריים" היא אמרה לי, מתחילה לאכול. "הייתי עם "ברבי"
והתחלנו להסתובב קצת, הולכות לחנויות וכל זה, את יודעת. אז פתאום ככה אנחנו רואות
בקצה הרחוב מישהו מתחיל להשתולל. את לא מבינה איזה בלאגן היה שם. הוא היה בשנות
השלושים שלו נראה לי. הוא התחיל להפיל דברים, לשבור ועוד מלא דברים. כל האנשים
פשוט ברחו משם" – "ואתן לא?" שאלתי אותה בזמן שאכלתי.
"נראה לך? "ברבי" רצתה
ללכת אבל אני שכנעתי אותה להישאר" ברבי אגב זאת אחת הבנות בשכבה שהיא הכי
סנובית ופרחה שיש. כל השכבה קוראת לה ברבי כי היא.. כמו ברבי בעצם. שיער בלונדיני
ארוך קרשים, בגדים ורודים, סרט ורוד על ראשה ואין.. פשוט נראית כמו ברבי.
"למה רצית להישאר?" שאלתי
אותה. "בדיוק הגיעו המשטרה והניידת של הבית משוגעים הזה. את לא מבינה, המשטרה
לא הצליחה לעצור אותו. זה היה לא נורמלי שם" לא עניתי. כל המקרה הזה הזכיר לי
את פיטר, את הפעם הראשונה שנפגשנו. הוצאתי אותו מראשי והמשכתי להקשיב לה, אבל לא
משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי.
אחרי חצי שעה של ישיבה שוב קמנו
והמשכנו בקניות שלנו. הרגשתי נורא. בזמן שמלודי המשיכה לדבר ולדבר, אני בינתיים
חשבתי על פיטר. נזכרתי בשיחה הקודמת שהייתה לנו, שלא יצאה מראשי עד לרגע הזה. אבל
השיחה לא נגמרה שם, ממש לא. התחלתי להכיר אותו יותר, ושמתי לב שהוא נהיה קצת יותר
רגוע. לפתע עצרתי, מסתכלת על חלון ראווה, בעיניים בורקות, על המצלמה הכסופה שהוצגה
שם.
~פלשבק~
"את יודעת מה הכי גרוע?"
הוא אמר לי, לא מוריד את עיניו מהחלון של חדרו. הוא נראה עצוב ופניו היו נפולות.
אי אפשר לתאר את הסבל שהרגשתי בשבילו ואיתו באותו הרגע. "אני חי כאן כבר איזה
5 שנים" הייתי מופתעת. 5 שנים להיות באותו חדר כלוא, סגור וללא פתח לצאת. רק
לחשוב על זה הרגיש כאילו החדר סוגר עליי ואין אוויר. "אני..." הבטתי בו,
הולך לכיוון החלון ומניח את ראשו על הסורגים, מסתכל על הנוף המצומצם שאל מול פניו.
"אני לא זוכר שום דבר ממה שיש בחוץ"
~סוף פלשבק~
כששמעתי את זה, הרגשתי שאני נחנקת. לא
להיות מודע לסביבה ולמקום שאתה חי בו זה נורא. וכשהסתכלתי על המצלמה, ידעתי שאני
חייבת לעשות זאת. עצרתי את מלודי. "אני רוצה להיכנס" אמרתי, מצביעה על
החנות. היא הביטה בי והנהנה.
נכנסנו לחנות, הולכת מהר לכיוון
המוכר. "סליחה?" הוא הסתובב אלי. "כמה עולה המצלמה הכסופה בחלון
הראווה?"
"את ממש לא נורמלית!!" היא
אמרה לי בזמן שאנחנו יוצאות מהחנות והמצלמה הכסופה בשקית לבנה. "מה
הבעיה?" שאלתי.
"מה הבעיה? את יודעת כמה זה
עלה?" היא שאלה. לא עניתי לה, וגם לא ממש היה לי אכפת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
