שמחה לראות שאהבתם את הסיפור :)
הייתי מעריכה קצת - אבל החלטתי לשים פרק היום בגלל שאני די צריכה עזרה XD
אשמח אם תוכלו לעזור לי :)
אז קיצר אני נפגשת עם חבר שלי ואנחנו נהיה חודשיים ביחד.
האמת שהיום אנחנו חודשיים ביחד-
אבל בגלל כמה תקלות לא יכולנו להיפגש היום אז אנחנו ניפגש מחר. ואני מנסה לראות מה אפשר להביא לו.
שרשרת עם לב זה בטוח לא- כי קרתה תאונה שאני לא מתכוונת לספר.
אז קיצ', אשמח אם תעזרו לי למצוא משהו :)
חשבתי על שוקולד- אבל אולי יש עוד?!
אז בלי יותר מדי דיבורים, תהנו מהפרק D:
פרק 6- מבט בתמונה
ידעתי שאבא שלי ישתגע כשיראה את
החשבון של המצלמה הזאת. אבל ידעתי שזאת למטרה טובה, ולא היה לי אכפת. אני בטוחה
שגם לו לא יהיה כשהוא יבין למה קניתי אותה. רציתי לקנות אחת טובה, כזאת שתוכל
להחזיק מעמד הרבה זמן ותוכל לכלול הרבה תמונות.
נכנסתי הביתה כרוח סערה, מחזיקה בכל
השקיות ועולה למעלה לחדרי. ההורים שלי לא בבית- מזל. זרקתי את כל השקיות על מיטה,
לוקחת את המצלמה הכסופה לידיי. ראיתי שנוספה אליה גם כבל טעינה. אם אני זוכרת
היטב, לא היו שקעים בחדרו של פיטר לצורך זהירות- אבל ידעתי שאם אני אבקש יוכלו
כנראה להטעינה במקום אחר, רחוק מהחדר. מזה לא הייתי מודאגת, אז לקחתי את הכבל
טעינה וחיברתי לשקע. החלטתי להשאיר את זה ככה כל הלילה ליתר ביטחון, ובינתיים
נכנסתי להתקלח.
לא עבר הרבה זמן ושמעתי את אמא שלי
נכנסת פנימה, וידעתי שזאת היא כי אפשר לשמוע את נעלי העקבים שלה בכל מקום. אני כבר
יצאתי מהמקלחת ממזמן- שלא כהרגלי- וירדתי למטה כדי לראות מה היא הביאה איתה.
כשהגעתי לסלון, ראיתי שהיא מחזיקה גיליון פלסטיק גדול ואפור שרשומים עליו כל מיני
דברים, וליד זה ציור של בית קרקע גדול.
"מה הבאת?" שאלתי, לוקחת את
גיליון הפלסטיק ומתחילה לדפדף. הייתי המומה.
"אתם רציניים?" שאלתי. היא
הסתכלה עלי ואז על הגיליון ונאנחה. "האמת שכן" היא ענתה לי, מחזירה
לעצמה את הגיליון ומניחה על הספה.
"מה רע בבית הזה?" שאלתי
אותה. היא לא ענתה במשך דקה כשלקחה את השלט והתחילה לזפזפ בערוצי הטלוויזיה.
"אין רע. אבל אנחנו רוצים לעבור
לבית אחר. לא בזמן הקרוב, אנחנו רק בודקים" הסתכלתי על הבית.
"אז מתי?" שאלתי. היא חשבה
לרגע. "זה לא ממש בטוח, בהתחשב בזה שזאת רק ההתחלה. אבל חשבנו נראה לי על שנה
הבאה... בעוד שנה וחצי ככה. מה את אומרת?" הייתי המומה. לא האמנתי שהם החליטו
לעבור בית בלעדיי, מבלי להתייעץ איתי. אהבתי את הבית הזה, וידעתי שאם אנחנו
עוברים, אנחנו עוברים רחוק. לא רציתי להיפרד מהחברים שלי, ובמיוחד מאלכס. לא הייתי
יכולה לעזוב אותם גם אילו רציתי, ולא הייתי מוכנה לעבור רחוק מדי לבית הספר. לקחתי
שוב את הגיליון, מסתכלת על המפה ועל שמות הרחובות שרשומים בה. היה שם חץ שחור גדול
שהראה על המקום, ולידו את הרחוב. הייתי בהלם. הרחוב הזה ממש רחוק, ולא יהיה טעם
לעבור את כל הדרך הארוכה הזאת של שעה עד לבית הספר. לא הייתי מוכנה לזה, וזרקתי את
הגיליון בחזרה על הספה. "כדאי שתמצאו מקום אחר, כי אני לא עוברת לשם"
"אנחנו לא בטוח עוברים לשם.
אנחנו רק בודקים ומחפשים"
"אז כדאי שתישללו את כל הרחובות
הרחוקים מבית הספר, כי אני לא מתכוונת לעזוב אותו ואת כולם" עליתי בחזרה בכעס
לחדר שלי. טרקתי את הדלת והתיישבתי על
הכיסא מול המחשב, נאנחת. באמת שזה הרס לי את המצברוח.
הגיע הבוקר, והתכוננתי ללכת לבית
הספר. הייתי עייפה כי לא הצלחתי לישון כל כך בלילה. השכנים ליד התחילו שיפוצים,
וחבל מאוד שזה היה כל כך קרוב לחדר שלי. מהר שטפתי פנים ושמתי מייק אפ, כדי שלא
ייראו את העיגולים השחורים שנוצרו לי מתחת לעיניים. כל כך שנאתי את זה. הלכתי
לבדוק מה עם המצלמה, וראיתי שהסוללה מלאה. הוצאתי מטעינה והכנסתי את המצלמה לתוך
תיק בית הספר, בתא הכי שמור שיש כדי שלא ייהרס. ירדתי למטה, נזכרת לפתע על אתמול
ועל העברת הבית. הכעס שוב חזר אלי, ובאתי מעוצבנת לכיוון שולחן האוכל במטבח. אמא
הסתובבה אלי והביטה בפרצוף הכועס שלי, וכבר ידעתי שהיא יודעת שזה בגלל מה שהיא
אמרה אתמול. לא הייתי מוכנה לעבור מפה, ואם כבר לעבור, אז למקום שבו אוכל עדיין
להיות בבית הספר. כבר עברנו 3 פעמים בכל חיי, וכל פעם זה היה במקום אחר רחוק מכל
מה שבאמת הכרתי, כך שכל פעם מחדש הייתי צריכה להכיר חברים חדשים, להתרגל לבית
וללמוד את הסביבה. אבל הפעם, לא הייתי מוכנה לעבור מפה. זה הבית שלי וכאן הוא גם
יישאר.
"את עדיין כועסת על אתמול? כי
אמרתי לך, זה לא בטוח שאנחנו עוברים לשם"
"וכמו שאני אמרתי, כדאי שתשללו
את כל המקומות הרחוקים, כי אני לא מתכוונת לעבור בית ספר" חזרתי על דבריי.
היא נאנחה ושמה את הקורנפלקס האהוב עלי על השולחן.
"אני יודעת שאת אוהבת את
זה" הסתכלתי עליה, מחייכת ומנופפת בכל מקום עם הקורנפלקס בטעם שוקולד. חייכתי
ולקחתי את הקופסא מידיה. היא נראתה מרוצה וחזרה למתקן המים החמים שכבר סיים לרתוח.
סיימתי לאכול במהירות, והסתכלתי על השעון.
"אני צריכה ללכת, אמא. ביי"
אמרתי, לוקחת את התיק שלי- נזהרת על המצלמה שבפנים- ויוצאת החוצה בטריקת דלת.
כשיצאתי והבנתי שאמא לא תוכל לראות אותי מכאן, הוצאתי את המצלמה והדלקתי אותה,
מתחילה ללכת לכיוון בית הספר. התחלתי לצלם כמעט כל דבר שראיתי. צילמתי את הפרחים
שיש ליד הבתים, את הבתים כולל הבית שלי, את המזרקה שעברתי לידה, שני זקנים יושבים
על ספסל, צומת, את גן השעשועים הקרוב, את החנויות, וכשהגעתי לבית הספר, גם את בית
הספר. חייכתי, מכניסה בחזרה את המצלמה לתיק.
בכניסה לשער ראיתי את אלכס נשען על
הגדר משולב ידיים. רצתי אליו, וכששם לב אלי פתח את ידיו כדי שאוכל לרוץ לתוכן. אף
פעם לא חשבתי מה יקרה אם ניפרד, אבל ידעתי שזה יהיה מהצד שלו, כי אני לא יכולה
לדמיין את חיי בלעדיו. החיים שלי לא שווים אם אלכס לא בתוכם. הוא חיבק אותי חזק,
מנשק אותי נשיקה קטנה ומחייך.
"בוקר טוב לנסיכה" אמר,
מזיז קצוות שיער מפניי.
רציתי לענות, אך שמעתי את הצלצול קורא
במרומים. "צריך להיכנס" אמרתי, מנשקת אותו שוב ומשלבת את ידי בידו.
נכנסנו לבית הספר, כמו זוג בכל בוקר רגיל ומשעמם. אבל השעמום רק התגבר כשהבנתי
איזה שיעור יש לנו בשעה הראשונה- היסטוריה!
הרגשתי שזה כמו נצח. חשבתי שהשיעור
הזה לא ייגמר בחיים. אבל אז נשמע הצלצול להפסקה וחייכתי. הסתכלתי על המורה
הממושקפת שיצאה מהכיתה ועל כל הילדים שהתחילו את הבלגאנים שלהם.
"את באה?" מלודי הקפיצה
אותי, מחייכת מאחורי בשובבות. תמיד שנאתי שהיא עושה את זה. קמתי ממקומי והלכתי
אחריה ליציאה מהכיתה. המסדרון היה מלא ילדים, כמעט ולא היה אפשר לעבור בו.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי
אותה.
"החוצה. נכון שיש את הילדים האלה
שתמיד רוקדים את הריקודי רחוב שלהם? הם עושים את זה כאן עכשיו, מאחורי בית הספר.
אני רוצה ללכת לראות" ידעתי לאילו ילדים היא מתכוונת. תמיד כשעברתי ברחוב,
ראיתי קבוצה של אנשים שמסתכלים על משהו. הלכתי פעם אחת לבדוק, וראיתי 10 ילדים
רוקדים שם, עם בגדים גדולים וכובעים. הופתעתי שהם באו דווקא לפה.
הלכנו במהירות לאחורי בית הספר,
ונדחפנו בין כל התלמידים שהסתכלו שם וזזו וצעקו. הגענו ל"שורה הראשונה"
והצלחנו לראות הכל. זה היה מדהים איך שהם זזו שם, כל כך מהר ועם הרבה מאוד
פיתולים. תמיד אהבתי ריקודי רחוב. חשבתי שהם הריקודים הכי כיפים שיש, ותמיד רציתי
ללמוד אותם, אבל אין לי זמן פנוי. הסתכלתי על הבחור שהתחיל לרקוד שם, ואז ירד
לסיבובים, ממש מהירים, ועצר עם רגל אחת על הרצפה, וקם במהירות שלא יאמנת.
כל ההפסקה היינו שם, והשתלבנו שם עם
קריאות ותזוזות. לפחות הנה משהו כיף שהיה בבית הספר. כשהיה הצלצול, הבחורים
הפסיקו, ואמרו שהם יהיו גם בהפסקה הבאה. כולם צעקו בקול וחזרו לכיתות.
אני ומלודי חזרנו לכיתה, יושבות
במקומות שלנו עם חיוך על הפנים. לקחתי את התיק כדי להוציא את הדברים של השיעור
הבא, ונתקלתי במצלמה שלגמרי שכחתי ממנה. החלטתי לקחת את המצלמה בפעם הבאה, לצלם
אותם רוקדים שם. חשבתי שפיטר ישמח לראות את זה.
המורה נכנסה, ושוב התחיל השיעור
המשעמם ביותר ביקום- מתמטיקה.
הייתי בדרך הביתה, מסתכלת על כל
התמונות שצילמתי במשך היום. אהבתי את התמונות, וחשבתי שזה שיקף את מה שרציתי
להראות לו. אבל אז לרגע חשבתי שאולי תמונות לא יספיקו לו, והחלטתי לצלם גם סרטונים
של הסביבה. לא הייתי קרובה להיות בבית, אז לחצתי על הכפתור של מצלמת הוידיאו
והתחלתי לצלם את כל הדרך.
עברתי על פני המכוניות, הבתים, ואפילו
עשיתי עוד חצי סיבוב דרך כדי להראות לו גם את הפארק, שהשתנה מאוד בשנים האלה.
הייתי מרוצה כשהגעתי הביתה, והחלטתי לעשות לו גם "סיור" בביתי. נכנסתי
הביתה כשהמצלמה עדיין דולקת, ומתחילה להסביר לו במילים כל דבר שהוא יכול לראות.
ואז הגעתי לחדר שלי. הייתי כל כך שמחה שהחדר היה נקי, אחרת זה היה די מביך להראות
לו חדר כזה מבולגן. סיימתי את הצילום והנחתי את המצלמה על השידה ליד המיטה, הולכת
להתקלח ולהתארגן לקראת הפגישה שלי איתו.
יצאתי מהמקלחת תוך חצי שעה, ולפני
שהתחלתי לבחור בגדים, הכנסתי שוב את המצלמה לטעינה, ליתר ביטחון.
לקחתי בגדים מהארון והתחלתי להתכונן.
כשסיימתי, ראיתי שנשאר לי עוד רבע שעה עד שאני צריכה לצאת. אז החלטתי לרדת למטה
לאכול את ארוחת הצהריים שלא אכלתי.
"היי אמא" אמרתי, הולכת
למקרר לראות מה יש לאכול. בינתיים היא הוציאה כוס קפה מהארון, מתחילה להרתיח את
המים.
"את הולכת לילד?" היא שאלה
אותי. אמרתי שכן, והוצאתי תוך כדי את הפסטה מהמקרר, מחממת אותו בתוך המיקרוגל.
"והכל בסדר שם?" היא שואלת. הסתכלתי עליה.
"הוא... ניסה לפגוע בי... פעם
אחת" היא לא ענתה לרגע. "את מתכוונת לפעם הזאת שסיפרת לי שהוא כמעט זרק
עלייך ארון או עוד מקרה?" לא ידעתי מה לענות לה. מצד אחד לא רציתי לשקר לה,
ולא רציתי לשקר על משהו שפיטר לא עשה. אבל מצד שני, אם אני אגיד, זה יהיה עוד דרך
לצאת משם יותר מהר.
נשמע הצפצוף והוצאתי את הפסטה החמה,
מניחה על השולחן.
אמא עדיין חיכתה לתשובה.
"עוד מקרה" אמרתי בהיסוס,
מביטה על פניה שחקרו את פניי. ממש לא רציתי לשקר, אבל אני חייבת לעזוב את המקום
הזה. בקושי נשאר לי זמן לחיות.
"את בטוחה?" היא שאלה אותי.
על זה לא עניתי לה.
לא הייתי בטוחה מה אני רואה, אבל
הייתי בטוחה שזה קשור לפשע. למה? בגלל שהוא עשה קולות של רובים וקולות של משטרה
וקולות של בריחה.. והכל היה באותו הסיטואציה. כאילו שזה אפשרי בכלל.
"פיטר?" שאלתי אותו, מתקרבת
אליו בזהירות.
"תיזהרי! הוא בא אלייך.
תברחי" הוא צעק לי. לברוח ממי? על מה הוא מדבר?
ידעתי שזה עוד אחת מההזיות שלו, אבל
לא היה טעם לא לשתף פעולה.
"מה את עושה לעזאזל? את לא רואה
שהאקדח מכוון אלייך?" לפתע הוא צרח, רץ אלי והפיל אותי לרצפה. הייתי חייבת
להגיד שזה היה כואב, והייתי כל כך כעוסה לרגע, שהעפתי אותו מגופי שהיה מתחת לגופו.
"אולי תפסיק? זאת עוד הזיה
שלך" צעקתי עליו. הוא הביט בי כאילו נפלתי מהירח. זה היה ברור שהוא לא היה
מקשיב לי, כי הוא פשוט לקח לי את היד ודחף אותי למיטה.
"הם יהרגו אותך!!!" הוא צעק
עליי, מגן עלי עם גופו ממישהו שלא היה קיים בכלל.
"אף אחד לא יהרוג אותי. תנסה
להירגע" אמרתי לו. אבל הוא לא הקשיב. הוא המשיך לצעוק על האנשים הדמיוניים
שיעזבו אותי וייתנו לי ללכת. הייתי בהלם. אצלו זה נראה ממש אמיתי. אם לא הייתי
חושבת שהוא כאן והוא על הזיות, עוד הייתי חושבת שהוא שחקן. מישהו שמשחק את התפקיד
שלו הכי טוב שאפשר.
לפתע הוא קפץ עלי במהירות, מנסה לכסות
את גופי. ראיתי את פניו מתכווצות. "אל תדאגי, אני לא אתן להם להרוג אותך! רק
לא אותך!" הייתי בשוק. רק לא אותי?
"פיטר" אמרתי לו, נוגעת
בפניו החלקות אבל המלאות זיעה. בדרך כלל זה היה מגעיל אותי, אבל לא חשבתי על זה
כרגע. הוא אמר שהוא לא ייתן להם להרוג אותי. ואז הדגיש את ה-לא אותי. רק על
זה חשבתי עכשיו, על זה ועל עיניו שהסתכלו בעיניי.
"תירגע. אף אחד לא עומד להרוג
אותי. אף אחד לא עומד לעשות לי שום דבר. למעשה, אתה חולם את הכל" הוא זז
מימני, מביט בי במבט פגוע, ואז מסתכל על כל החדר ונאנח.
"זה שוב קרה לי" הוא אמר,
יורד מהמיטה ומחליק מהקיר עד לישיבה מוחלטת. "אני כל כך מצטער, זה לא בשליטה
שלי. נמאס לי להיות כזה" הוא הטיח את אגרופו בקיר, ואני התכווצתי בכאב. כל כך
היה קשה לראות בנאדם עם כל כך הרבה דאגות בחיים, דאגות שאולי לא ייגמרו לעולם.
"זה בסדר" אמרתי לו וישבתי
על ידו.
"את בטח מבולבלת" הוא אמר
לי בקול רם, כהרגלו. לא עניתי. "זה פשוט... שאת כל כך דומה למישהי שהכרתי
פעם, מישהי שהייתה החברה הכי טובה שלי מגיל כל כך צעיר. אבל היא פשוט עזבה אותי
מאז שנכנסתי לכאן, וזה מכאיב כל פעם להיזכר בה... או להביט בפנייך" הוא אמר,
מסתכל על החלון. "פעם אחת ראיתי אותה הולכת מתחת לחלון הזה, וכשזיהיתי אותה
קראתי לה, צעקתי לה, ניסיתי להסיט את תשומת ליבה אלי. בסופו של דבר זה הצליח, אבל
בדרך ההפוכה ממה שקיוויתי. היא שמה לב אלי וברחה בריצה מהמקום, משאירה אותי כלוא
פה. ללא ביקורים וללא דיבורים" הוא השתתק ואני הרכנתי את ראשי. חשבתי שזה זמן
טוב עכשיו, והוצאתי את המצלמה מתוך התיק שלי, מושיטה לפיטר את המצלמה.
הוא הסתכל עליה ואז עלי. "מה
זה?" הוא שאל.
"מצלמה. זכרתי שאמרת שלא ראית את
המקום כל כך הרבה זמן בגלל שהיית כלוא פה. אז החלטתי להביא לך את זה, עם הרבה
תמונות וסירטונים" חייכתי אליו. הוא לקח את המצלמה ביד רועדת. הראתי לו איך
להדליק אותה ולהסתכל על התמונות. הוא העביר באיטיות כל תמונה ותמונה, מתבונן היטב,
המום ממה שפספס כל כך הרבה שנים. הוא עבר לסירטון, ושוב, כמו בפעם שעברה, אני רואה
דמעה זולגת מעינו. אבל הפעם, זה לא הפסיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
