שמחתי כל כך לראות את התגובות שלכם ואני שמחה לדעת שלפחות יש סיפור אחד שמוצלח כאן XD
דבר ראשון- אני שמה פרק נוסף עכשיו. הפרק הבא.. אני לא יודעת מתי הוא יהיה.
דבר שני- אני אתן הנחיות בהמשך לגבי מה צריך לעשות. תאמינו לי אני ניסיתי וזה עבד לי.
אם לא תעשו את זה מה שאני אומרת לכם לעשות- אז אתם תפסידו כאן את הכל ולא תקבלו את מה שרציתי להעביר לכם וחבל :\
דבר שלישי- הפרק הזה והפרק הבא יהיו קצרים. אומנם הם חלקים חשובים מאוד בסיפור- אבל בגלל חוסר בזמן החלטתי לעשות אותם כקצרים אבל חשובים מאוד. סליחה מראש על האורך :)
אז מקווה שתעבדו לפי ההנחיות- והמשך קריאה מהנה !!! D:
פרק 7- נשימה
זה לא היה מקום שהייתי נוהגת לבוא
אליו רוב הפעמים. בשבילי זה היה מקום משעמם ודומם, ללא רוח חיים ומקום חסר חשיבות.
זה תמיד היה מקום "מדברי" – מקום ללא נפש חיה באזור. לא הייתי בטוחה
למה, הרי המקום... יפיפה! לפעמים לא הייתי
אוהבת להיות לבד, כי אף פעם בילדותי לא נהגתי לשבת לבד. אבל עכשיו, אחרי כל מה
שקרה לי עם פיטר, והתחושות, הרגשות, העצב, הכעס הבלבול, האכזבה שהוא העביר לי בכל
השבועיים הבלתי פוסקים האלה, אני מרגישה שאולי טוב להיות לבד לפעמים.
הרגשתי את הרוח הנושבת בפניי, לוחשת
לי בקול חלוש ומעומעם- "למה לא באת?" למה באמת לא באתי לפה לעיתים
קרובות? ואני לא מתכוונת ללבד. למה לא באתי לפה עם חברים? מה כל כך רע במקום
המקסים הזה, השלוו והרגוע הזה? לא ממש הייתה לי תשובה, אבל ידעתי שאם ארצה להיות
לבד, ללא נפש חיה מסביב, רק לחשוב ולחשוב, אני יכולה לבוא לפה בכל עת. הרוח הקרירה
נשבה בפניי, מעבירה צמרמורות נעימות בכל גופי, מעיפה את העלים הירוקים שהתחילו
להחליף צבעים על פניי ועל עיניי העצומות. כן, אף פעם לא חשבתי שאוכל לשמוע כל כך
הרבה דברים במכה אחת, אם רק אעצום עיניים ואקשיב.
שמעתי את המכוניות הנוסעות במהירות
בכביש, את הציפורים, את הרוח, את העלים העפים מסביב..
שקט.
פקחתי עיניים. המקום כל כך ירוק, עם
הרבה עצים מסביב ואגם קטנטן קרוב לפה ממש. למה אף אחד לא בא לפה? הסתכלתי על העצים
במרומים, זזים לצדדים בגלל הרוח הקלילה...
שקט.
אני ממליצה ממש אבל לפתוח את המוזיקה הזאת.
כשאתם קוראים, בבקשה תקראו את הקטע לאט ועד הסוף עם השיר. אם לא תקראו לאט ותיקחו כל מילה שכתובה פה אליכם, שום דבר לא יעבוד כאן!
"אני רוצה שתנשום עמוק" אני
אומרת לו, לוחשת כל מילה ומילה באיטיות, מנסה להעביר לו את מה שאני ראיתי, הרגשתי
וחוויתי לפני מספר שעות בלבד. הוא הרים את חזהו, נושם עמוק ומוציא אוויר באיטיות.
הוא עשה זאת כמה פעמים, כשעיניו עצומות, והיה שקט מסביב.
"אני רוצה שתדמיין יער סבוך ומלא
עצים" הסתכלתי על פניו הרגועות והשלוות ואת חזהו שעלה וירד בקצב אחיד. לאחר
כדקה אני ממשיכה: "עכשיו, תוציא לאט לאט כל עץ ועץ, עד שתראה לעצמך את אותו
היער, אבל רק עם ההיקף החיצוני שלו, בלי הפנימי" חיכיתי דקה, מביטה בכל תזוזה
קטנה על פניו. "תדמיין לעצמך אגם קטנטן בפינה השמאלית שלו, ובצידו הימני הרבה
ספסלים ושיחים" לחכות דקה. "תנסה להרגיש בתוכך את הרוח הקלילה שנושבת,
את החום המציץ דרך העצים הגדולים, את הציפורים שמצייצות..."
לא דיברתי במשך כחמש דקות. הייתי רוצה
שידמיין את מה שיצר לעצמו, שירגיש את התחושות של להיות בחוץ, גם אם אתה צריך רק
לדמיין את זה.
אחריי 10 דקות של שקט, הוא פקח את
עיניו והביט בי. "בשביל מה זה היה?" הוא שאל אותי.
"אני רוצה שתבין משהו" אני
אומרת לו, משלבת את ידיי זו בזו ומרכינה את ראשי. "כשאתה הוזה, אתה חושב שזה
אמיתי. אתה חושב שאתה... בחוץ, נכון?" הסתכלתי עליו והוא הנהן.
"זה די מאכזב" הוא אמר,
מושך בכתפיו.
"אני יודעת. אבל אתה חייב להבין
שכשאתה הוזה, זה לא באמת. הרי, אתה תמיד זוכר שאתה נשאר כאן בחדר ללא יכולת לצאת,
נכון? אז למה לא לקחת את זה לטובתך? המקום שדמיינת עכשיו, זה מקום שהלכתי לאליו
לפני 4 שעות. גיליתי אותו במקרה כשנאבדתי בדרך, לפני די הרבה זמן. אני לא יודעת
למה זה קרה כן? אבל זה קרה. ובזכות זה גיליתי את המקום שלא היה שם אף אחד- הכל היה
שומם. מה שדמיינת עכשיו, זה המקום שאליו הגעתי. הוא היה ירוק וכל כך רגוע...
"אז אני רוצה שכל פעם שאתה תרגיש
בחוץ, שאתה הוזה דברים לא אמיתיים, תעצור רגע ותחשוב לרגע האם זה באמת אמיתי. אתה
צריך להבין, להזות זה לא כמו לחיות בחוץ. להיות בחוץ זאת הרגשה ריאלית. כשאתה
הוזה, מה אתה מרגיש?" הוא לא ענה כמה
דקות, מעוות את פניו לכדי חשיבה.
"אני לא יודע מה אני מרגיש...
אבל אם אני צריך לתאר את זה- כנראה שזה יהיה בלבול" לא עניתי כמה דקות,
וכשראה שאני מחכה להמשך, חייך ודיבר: "זה בלבול בגלל שאתה כבר כל כך הרבה זמן
נמצא במקום סגור, שאתה מתרגל אליו בסופו של דבר. אתה מתרגל להיות כלוא ללא אנשים
מסביב וללא יכולת דיבור. אז כשאתה הוזה... אתה לא מבין מה קורה. אתה רואה את עצמך
חיי בחוץ, במקום עם הרבה אנשים ו... אתה מתבלבל. אבל מרוב תחושת הגעגוע לאוויר
הנקי ולעולם- אתה פשוט מאמין לזה" הוא הרכין את ראשו. לא יכולתי לקבל הסבר
יותר טוב מזה, וקיוויתי בכל מעודי שאוכל לעזור לו להתגבר על הכל, ולגרום לו לצאת
החוצה מהר ככל האפשר.
"אתה מבולבל, ולא מבין איך הגעת
להיות בחוץ, איך חזרת להיות חופשי. אבל אתה צריך להבין, יש הבדל כזה גדול בין הזיה
למציאות. כשאתה הוזה... אתה לא מרגיש דבר ו-" – "אני רוצה לספר לך הזיה
אחת שממש אהבתי. מלפני כשנה בערך..." הוא עצר אותי באמצע. חיכיתי.
"זה היה אחרי ששמעתי כמה מטפלות
מדברות על הים. כששמעתי את המילה ים, כולי היה צמרמורת. אני חושב שזה הדבר היחידי
שבאמת לא שכחתי איך הוא נראה. ומרוב הגעגועים לים, שבילדותי הייתי הולך לשם כל
יום, מהצהריים עד אמצע הלילה, התחלתי להזות שאני שם, מסתכל על הים ועל הגלים
הרגועים. אבל לא ידעתי למה אני עומד שם על בטון. זה לא היה חול שם, זה היה בטון.
עכשיו כשאמרת שבהזיה לא מרגישים שום דבר, הבנתי עד כמה זה נכון. הרי אני לא יכול
להרגיש את החול בים כשאני הוזה, זאת הסיבה שהיה שם בטון, שהופיע משום מקום. אבל אז
זה נראה לי כזה מציאותי, כי לא היה אכפת לי מהבטון או מהחול שלא הרגשתי- היה לי
אכפת רק מהים. את לא מבינה עד כמה הייתי מאוכזב כשגיליתי שאני עומד שוב בתוך החדר
הסגור והאפור הזה"
"זה מה שאני מנסה להגיד לך. הזית
פעם אנשים מסביבך?" הוא הנהן הנהון קטן, כשראשו עדיין מורכן כלפי מטה. חייכתי
והרמתי לו את הראש עם שתי אצבעותיי. "אז אני רוצה לבקש ממך משהו. בפעם הבאה
שאתה הוזה, כשאתה מרגיש מבולבל, כשאתה יודע שדקה לפני היית בתוך חדר סגור- אני
רוצה שתנסה לגעת במשהו. אם זה באבן, באיש, בכיסא, ספסל כל מה שבא ליד. אם אתה לא
מצליח לגעת ואתה לא מרגיש כלום- אני רוצה שתדמיין את הפארק שהיה מקודם. אני רוצה
שתרגיש שלווה, ותוכל בכל פעם לשלוט על ההזיות שלך. אתה מוכן לעשות זאת
בשבילי?" לקח לו כל כך הרבה זמן לענות, ולא ידעתי למה. לא הבנתי למה היה לו
כל כך קשה להסכים איתי. לשלוט בהזיות שלך זה הדבר הכי טוב שניתן לעשות כדי לעצור
את זה- אבל... למה? הוא התחיל לשחק באצבעותיו ואז הסתכל עלי.
"אני יכול לנסות" חייכתי
אליו. "זאת הגישה. אתה צריך להאמין בעצמך. מי שלא מאמין בעצמו לא מגיע
להישגים" החזקתי בידיו ממש חזק, לא רוצה לעזוב אותו.
"תודה אמבר," הוא אמר לי,
"באמת תודה!"
אני רוצה לדעת איך יצא ואם כדאי לי בהמשך לעשות עוד פרקים כאלה :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
