crazy or not, what ever!|

דבר ראשון, החלטתי לא לעשות יותר פרקים עם שירים. אני חושבת שלא צריך את זה.

דבר שני, הפרק ארוך רגיל כזה, לא כמו שאמרתי בפרק הקודם.

קריאה מהנה :)

פרק 8- הפתרון

"אני יכול לבקש ממך משהו?" אני זוכרת שהוא שואל אותי. הייתי בסערת רגשות באותו הזמן, שלא ממש הקשבתי למה שהוא אמר. חשבתי על כל הדברים שהוא אמר לי מהפעם הראשונה שפגשתי אותו- ואני מבינה שהוא נמצא בבעיה ממש רצינית. וכשהוא דיבר אלי שוב אחרי חצי שעה של שקט, אני מביטה בפניו, ומבינה.

אני מבינה... אני מבינה שאני לא אוכל להוציא אותו כבר מחיי.

"ברור" אני לוחשת, מתעסקת באצבעותיי ומסתכלת לרצפה.

"אני רוצה שתיקחי שוב את המצלמה" הרמתי את ראשי. הוא לא רוצה אותה?

"בשביל מה? אתה לא רוצה את המצלמה?" שאלתי אותו, מוצפת בשאלות. עשיתי משהו לא נכון?

"לא, אני רוצה אותה. אבל... אני רוצה שתיסעי לים ותצלמי לי את המקום. הדבר שאני הכי מתגעגע אליו זה הים- ואני רוצה לראות אותו דרך המבט שלך" לא עניתי לאיזה כמה שניות, אבל כשהראש שלי שוב חזר אלי, אני זוכרת שקמתי וחציתי את החדר, שנראה באותו הרגע כל כך אפל וכל כך ארוך- חדר שלא נגמר, ולקחתי את המצלמה שישבה על שולחן עגול ולבן. תיראו, לא רק שהחדר כל כך לא נוח, אפילו לא מנסים לשים כאן רהיטים שיהפכו את השהייה ליותר... נוחה? לא ממש ידעתי באיזו מילה אני אמורה להשתמש, אבל זה לא באמת היה חשוב.

"אתה יכול לסמוך עלי!" אני מסתובבת בפנים רציניים- ומתכוונת לכל מילה שאני אומרת.

הנסיעה הייתה שקטנה ומייגעת, ללא קול של נפש חיה. כל מה שנשמע זה המנוע המותנע והגלגלים שנוסעים על הכביש. אפילו אבא שלי לא דיבר, וכשראה שאני מעדיפה שלא יידברו אלי, הסכים לשתוק בעצמו. הסתכלתי דרך החלון על הנוף הנע במהירות, לא מספיקה לנתח את הדברים שאני רואה. נאנחתי קלות וחזרתי להסתכל קדימה. ראיתי את אבא שלי מסתכל עלי וחוזר להסתכל על הכביש.

"לא חשבתי שתתקדמי כל כך מהר" אני שומעת אותו אומר.

"מה זאת אומרת?" שאלתי אותו.

"אני מתכוון שאת באה עוזרת לו. אני זוכר שלפני רק שבועיים את ביקשת ממני להעיף אותך משם, ותיראי אותך עכשיו. את נוסעת עד לים עכשיו רק כדי לצלם בשבילו תמונות" נזכרתי בצעקות אתמול, כשהוא ראה את המצלמה וכשסיפרתי לו כמה היא עלתה. אבל אז מיהרתי להגיד לו בשביל מה זה באמת. אני לא אומרת שהוא לא כעס, הוא היה- אפילו מאוד, אבל שמח שאני לוקחת חלק בעניין ובאמת מנסה לעזור.

"וכמובן שאני לא שוכח את הסכום שהוצאת על המצלמה" חייכתי. אחרי 5 דקות הגענו. הוא עצר את הרכב ונתן לי לצאת. "קחי את הזמן" הוא אמר ויצא גם, נועל את המכונית ופוסע לכיוון ההפוך- לכיוון של הדוכנים. כמובן!

הסתובבתי, מסתכלת על הים הרגוע והכחול, ועל האופק שלא נראה. הרגשתי כל כך שלווה באותו הרגע שהרגשתי שאני יכולה להישאר כאן שעות. חציתי את הכביש שהיה למולי, והגעתי למדרגות אבן שירדו עד למטה לכיוון החול. נזכרתי בפיטר ובהסבר שלו. הבטון... רציתי לבכות מרוב כאב. לא ידעתי מה קורה לי בזמן האחרון. אני מרגישה שהתחלתי להיות מצוברחת מהרגיל, ללא כוח וללא חשק לכלום. אפילו לאלכס הייתי קצת יותר אדישה. ירדתי למטה וכשהגעתי לחול חלצתי את נעליי כדי שאוכל להרגיש את החול הלח על רגליי. זאת הייתה הרגשה נעימה. הייתי כל כך עצובה שאני יכולה להיות בים ופיטר לא. אי אפשר לתאר עד כמה הסבל שלו נגע בי, ואני לא יודעת אפילו איך. התחלתי ללכת באיטיות לכיוון הים, ועצרתי בדיוק על הקו שבן הים לחול. הים הגיע אליי באיטיות רבה, משמיע את הגלים שלו על פניי השקט שהיה מסביב. הסתכלתי על המקום, נאנחת קלות ומוציאה את המצלמה הכסופה מתוך תיק היד הקטן שלי. הדלקתי את המצלמה וכיוונתי אותה לכיוון אופק הים ולחצתי. הבטתי בתמונה- ואז אני רואה דמעה נוחתת עליה. מה קורה לי פתאום?

אני לא זוכרת במדויק כמה זמן נשארתי על החול, יושבת ומצלמת כל כך הרבה תמונות שחזרו על עצמם, אבל לדעתי הייתה לכל תמונה משמעות אחרת לגמרי. הדבר היחידי שאני זוכרת זה את אבא שלי צועק לי שכבר מאוחר וצריך לחזור הביתה.

"עוד שניה אבא" אני צועקת לו חזרה. אני רואה אותו נכנס למכונית ומתניע, מחכה לי.

חזרתי להסתכל על הים, ואז על הגבעה הקטנה מחול שבניתי לעצמי. חשבתי כל כך הרבה בזמן הזה, שלא שמתי לב בכלל שהשניות חלפו כל כך מהר...

אבל אז עלה לי רעיון, רעיון שגרם לי לחייך את החיוך הכי גדול והכי דבילי בעולם. כיביתי את המצלמה והכנסתי אותה לתיק, רצה כשנעליי ביד אחת, עולה למכונית ואבא שלי מתחיל לנסוע.

"למה את כל כך מאושרת?" הוא שאל אותי. לא עניתי- אבל קיוויתי כל כך שמה שאני חושבת יוכל להתגשם. ואם כן, מה יותר טוב מזה?!

"מחר את לא צריכה ללכת אליו, נכון?" אבא שלי שאל כששנינו יצאנו מהמכונית, מתקדמים לכיוון דלת הכניסה לבית.

"כן, יש לי חופש מחר" אני עונה לו, לא בטוחה במאה אחוז מה אני הולכת לעשות מחר. פתחתי את הדלת, שנינו נכנסים פנימה כשאבא שלי סוגר את הדלת אחריו. עליתי למעלה, מחזיקה את המצלמה, לכיוון החדר שלי. פתחתי את הדלת והסתכלתי בהפתעה על הבנאדם שישב על מיטתי וראה טלוויזיה. כשפתחתי את הדלת הוא הסתובב אליי וחייך את חיוכו.

"אלכס! מה אתה עושה כאן?" שאלתי אותו, מניחה את המצלמה על השולחן ורצה אליו לחיבוק.

"רציתי לראות מה שלום היפה שלי. הרגשתי שאת לא במיטבך בזמן האחרון" הוא אמר, מלטף את שיערי בחיוך.

"אני מרגישה טוב" אמרתי לו, מנשקת אותו נשיקות קטנות.

"איפה היית? הגעתי מלפני רבע שעה בערך ואמא שלך אמרה שיצאת עם אבא שלך. היא אמרה שאני אוכל לחכות לך כאן" ליטפתי את פניו היפות והחלקות, שמחה כל כך שיש לי חלק בחייו של אלכס, כי אני לעולם לא אוכל למצוא מישהו כמוהו.

"הייתי צריכה לעשות משהו" אמרתי לו, דוחפת אותו למיטה ונשכבת עליו. "אבל אני שמחה שאתה כאן" אמרתי לו, והתכוונתי לכל מילה.

"הייתי כל כך משועמם בלעדייך. התחלתי להעביר את כל הערוצים שיש בטלוויזיה" התחלתי לצחוק.

"תעזוב את הטלוויזיה עכשיו. הדבר הכי מעניין נמצא מולך" אני אומרת ומנשקת אותו.

"אין לי כל ספק בכך"

"אלכס?" שאלתי, מניחה את ידי על ידו.

"כן?" הוא שאל, לא מוריד את עיניו מערוץ הספורט בטלוויזיה. לא משנה כמה פעמים ניסיתי להגיד לו שלא בא לי לראות בנים רצים וזורקים את הכדור הכתום שלהם לסל, הוא לא ממש הקשיב לי.

"אמא שלי במקרה, כשחיכית פה, סיפרה לך מה היא ואבא שלי חשבו לעשות?" שאלתי אותו, לא אומרת לו את הכל ישירות.  הוא הביט בי ואז חזר להביט בטלוויזיה.

"לא שאני זוכר. כל מה שהיא אמרה לי זה שאני אוכל לעלות לחדר שלך ולחכות שם. אה כן, והיא שאלה אם אני רוצה לאכול או לשתות משהו. אבל חוץ מזה? לא" לא עניתי. "למה, קרה משהו?" חשבתי על זה לרגע, לא בטוחה איך להגיד את זה ואיך לנסח את זה.

"טוב.. קצת קשה לי להגיד את זה אבל... ההורים שלי רוצים לעבור דירה" הוא עצר את הלחיצות של הגבהת הקול בשלט, וזרק את השלט על המיטה.

"מה אמרת?" הוא שאל, מגיע למצב ישיבה וגורם לי לקום גם כן.

"כן אממ.. אני ראיתי את אמא שלי מסתכלת על בתים די רחוקים מפה. אמרתי לה שאני לא רוצה לעבור" התחלתי לשחק באצבעותיי. אלכס כבר יודע את כל היסטוריית העברת הבתים של ההורים שלי. הוא יודע שאם הם רוצים לעבור בית, זה יהיה במקום חדש, בעיר חדשה.

"את לא רצינית! איפה?" הוא שאל, מסתכל עמוק בעיניי, ולא ידעתי איך להגיד לו את זה.

"אני לא יודעת. הבתים שהיא הסתכלה בהם היו ממש רחוקים, וזה קרוב לשעה הליכה עד לבית הספר, וזה בלתי אפשרי. אמרתי לה לשלול את כל הבתים הרחוקים כי אני לא מתכוונת לעבור" הוא בלע את רוקו.

"הבנתי" הוא אמר ונאנח. ראיתי אותו נשכב בחזרה על המיטה, מתחיל לזפזפ בטלוויזיה ונושם עמוק, כאילו מנסה שלא לבכות.

"אני לא מתכוונת לנסוע" אני אומרת לו, מפנה את ראשו בעזרת אצבעותיי כדי שיסתכל על פניי. "אין סיכוי שאני מתכוונת לעזוב אותך, לא משנה מה יקרה" הוא הביט בי.

"למה הם רוצים לעבור?" הוא שאל, זורק בכעס את השלט על המיטה.

"אני לא יודעת. באמת שאין לי מושג מה הבעיה בבית הזה. אני דווקא אוהבת אותו" אמרתי והסתכלתי על חדרי.

"גם אני אוהב אותו" הוא אמר לי, מקרב אותי אליו למצב שכיבה.

"אני לא חושבת שאצליח לשכנע אותם להישאר. אם הם יעזבו... אני אצטרך לעזוב איתם"

"את לא תעזבי איתם. אני לא אוכל לחיות כאן בלעדייך. מצדי תבואי לישון אצלי" הרגשתי אותו מחייך.

"אוי אלכס" גיחכתי.

"אבל... צריך סיבה טובה שבשבילם הם יישארו. יש לך רעיון?" הוא שאל אותי. חשבתי על זה לרגע. כדי לגרום להם להישאר צריך לעשות משהו קיצוני, משהו שהם רצו לעשות ולא יוכלו לעזוב. לא עלה לי שום רעיון.

"לא" אמרתי מאוכזבת. "לך יש?"

"כן," הוא אמר. קמתי למצב ישיבה, מביטה על פניו. "נו?"

"כדי לגרום להם להישאר את חייבת לעשות משהו. אני לא יודע אם תאהבי את זה או לא, אבל אם את באמת אוהבת אותי את תוכלי לעשות זאת. את מסכימה?" למה הוא מתכוון?

נכנסתי בטריקת דלת, עומדת מול שולחנה של המחנכת.

"כן אמבר?" היא שאלה, משלבת את אצבעותיה ומניחה את מרפקיה על השולחן.

"אני רוצה להתנדב קבוע. אני רוצה להיות המטפלת הקבועה של פיטר"