זה לא פוסט פרק- זה פוסט שקשור לביקורת של ספרינג.
דבר ראשון שאני חייבת לציין- אני מכבדת את הביקורת הזאת, כי לא סתם ביקשתי שיבקרו את הסיפור, וכל מה שאני הולכת להגיד פה זה רק דברים שרציתי להבהיר ולא להשאיר פתוח.
אז אני אלך לפי הסעיפים שם...:
עיצוב: העיצוב לדעתי הוא בסדר. אם זה מספר על רומן נעורים, אז מה הבעיה בו? הסמיילי היה עוד מהסיפור הקודם שלי, כך שהאמת ממש לא שמתי לב שהוא קיים!
רעיון כללי: דבר ראשון לפני הכל, לכל מי שקורא את הסיפורים שלי ואת הסיפורים העתידייים שאני הולכת לכתוב- שום סיפור לא קורה בארץ. בחיים! כי האמת, אני גרה כאן, וסליחה שאני אומרת את זה, אני לא מתחברת לארץ. ואני חושבת שאם כתוב שלגיבורה השם שלה הוא אמבר, אמור להבהב משהו קטן שאומר שאולי הסיפור לא קרה כאן, לא במדינה הזאת.
דמויות: אני לא מבינה מה לא מותאם בשמות. אמבר- אמריקאי ויכול להיות גם ישראלי. מי יודע? אלכס- אמריקאי, מלודי- אמריקאי, פיטר- מה הבעיה עם השם הזה? למה, לפיטר מכמעט מלאכים... השם שלו זה ישראלי? למה אין שמות אמריקאים כאלה?
והאמת, לגבי העניין של לחקור, חשבתי על זה בהתחלה אבל לא רציתי. למה? כי ככה. חשבתי בהתחלה שהסיפור צריך להיות וללכת לפי האמת, וכל מה שקורה וכתוב זה מה שצריך לקרות בסיפור. אבל לא רציתי את זה. רציתי משהו משלי, משהו עם תקווה ושיהיה משהו שונה. בגלל שהסיפור שלי הוא די דמיוני, בגלל שאין סיכוי שנערה בת 16 תבוא ותטפל בבנאדם כזה, למה שלא אלך בדרך שלי? בדרך שאני אוהבת ורוצה שככה יהיה הסיפור...?!
תגובות: יש אנשים שאוהבים את זה. זאת בעיה?
כתיבה: די אהבתי את זה שהיא כתבה שהכתיבה שלי היא בסדר. אבל זה לא מה שאני רוצה לדבר עליו, אלא על זה שאני חוזרת שוב לאותו המקום שדיברתי עליו בסעיף של הדמויות. אני רוצה לעשות בדרך שלי, שיהיה שם תקווה... ואז מה? אז מה אם כתבתי שם שהוא מחלים ומרגיש יותר טוב? אז מה? מה כל כך יבייש את הסיפור בכך שכתבתי את זה? למה, אין דברים דמיוניים והזויים בעולם? זה סיפור, וזה סיפור שחשבתי לעשות אותו אחרת ושונה מדברים אחרים שאנשים יודעים. חוצמזה צריך גם להבין שהדמות בכלל לא יודעת שזה קרה, ואף אחד לא יודע את הסיבה. ואם אני חשבתי על לכתוב משהו שיהיה בהמשך, משהו שבסוף כולם יבינו למה לעזאזל כתבתי את זה? וכן, זאת סכנת חיים- אבל זה בעצם הרעיון שלי לסיפור.
אלה בעצם מה שרציתי לדבר עליו ולסגור את העניין.
והקטע של לחקור- או, אני ועוד איך חוקרת דברים בקשר לסיפורים שלי. למשל הסיפור הבא שיהיה...
הסיפור הבא יעסוק במשהו שאני עושה עליו עבודה גדולה השנה, ואז אין סיכוי שמישהו יגיד לי שלא חקרתי.
ואני לא מתכוונת לעצור את הסיפור הזה רק בגלל שהוא לא נכון- אבל אני עדיין חושבת שאולי צריך להקפיא את הסיפור ולעבור לסיפור הבא, מה שהזכרתי קודם.
כדי שתבינו למה אני קצת מתכוונת הנה הפרולוג:
זה היה מאיים. זה היה מפחיד. כאילו מישהו דקר אותך בליבך וסובב בכל
הכוח. אחרי כל כך הרבה זמן שעזרת לאנשים, טיפלת בהם, דאגת להם... ככה הם מודים לך?
הסתכלתי על המים הסוערים שנמצאו מתחתיי, קורעת את ליבי מתוך פחד ואימה. רגלי שקשקו
כמו שלא שקשקו אף פעם. שיניי נקשו בנקישות עזות, שיכלו גם לשבור אותן לרסיסים.
המון אנשים עמדו מאחורי, בוהים בי במבטים נרגזים, מחכים כבר לרגע
הגורלי הזה. הבטתי סביבי, מנסה לחפש אותו. לא ראיתי אותו בשום מקום. מה, אפילו
לראות את המוות שלי הוא לא יכול? הסתכלתי על שני השומרים שעמדו מצדיי, עם בגדיהם
המטונפים והמסריחים. טוב כן, הריח בכלל לא הזיז לנו, האנשים כאן. אנחנו חיים בתוך
הזבל של עצמנו, הריקבון והסירחון האיומים. אבל לא, אנחנו הולכים בתוכו כמו בהמות
מסריחות, לא חושבות אפילו ללכת ולנגוע במים.
לפתע ראיתי אותו, מביט בי במבט עצוב, מאוכזב, נרגז... יכולתי להסתכל
עליו כך שנים, אלא אם כן שני השומרים טלטלו אותי בחוזקה, גורמים לי להתעורר שוב
לאור המציאות החדשה שנקלעתי בה. הם גרמו לי לחזור לפחד המתמשך והמסתער בתוך גופי.
פחד, שגם אם אני יצא מזה בחיים, לא ייעלם לעולם.
הסתכלתי בפעם האחרונה על האנשים מסביבי, ופעם אחרונה על האהוב שלי-
הבן אדם שרק בגללו המשכתי לחיות, לא משנה כמה מגפות היו כאן, כמה הסירחון היה
נורא, כמה ההתנהגות הייתה נוראית. תמיד אוהב אותו, גם אם אלו הדקות האחרונות של
חיי.
החזרתי את מבטי למים הסוערים, מחכה כבר, בפחד מוחלט, למוות שקרב ובא.
ואז... הרגשתי את ידו של אחד השומרים על גבי. וזהו, נגמר!
אני עדיין לא סגורה על שם הסיפור, כי עוד לא סיימתי לחקור ולבדוק מה שאני באמת צריכה לדעת.
אז כדי שלא יהיה בלבול- אני לא מקפיאה את הסיפור הנוכחי בגלל הביקורת. בשום פנים ואופן לא! אלא זה בגלל שכשעכשיו שאני עושה את העבודה שלי ואני יודעת שאני צריכה לבדוק דברים, אני חושבת שאלמד יותר אם אוכל באותו הזמן לכתוב את הסיפור ולפרסם. בפרק הראשון אני אשים את כל המידע שצריך לדעת, ומי שכבר יודע יוכל להגיד לי אם יש טעות.
אבל זאת לא ההחלטה שלי- כי לא משנה כמה הסיפור לא הגיוני, מבייש או מסוכן במציאות, יש אנשים שאוהבים אותו, ואני לא סתם מתכוונת לסגור אותו מבלי העצה שלכם.
אז אתם תחליטו- הסיפור הזה או הבא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
