זה לא נקרא פרק. ממש לא. אבל אין לי איך להסביר את זה אז תצטרכו להסתפק בזה לבינתיים.
אני עמוסה בכל כך הרבה דברים- אני מבולבלת ברמות ויש לי כל כך הרבה דברים להשלים ולהתמודד...
מה שאני נותנת לכם עכשיו זה חומר למחשבה..בערך חומר למחשבה... תימצות למה שהולך להיות בפרקים הקרובים...
וזה לא סתם ככה...
פרק 11- חומר למחשבה
שתיקה. זהו, שתיקה. אני הבטתי בו והוא הביט בי. הוא הרכין את ראשו באיטיות, מתעסק עם אצבעותיו.
"אז..." התחלתי לדבר. "אתה מתכוון להתחיל?" שילבתי את ידיי. הוא הרים את ראשו ומביט בי העיניים גדולות.
"אני מצטער" הוא אמר והפסיק. חיכיתי כדי לראות אם הוא ימשיך לדבר אבל הוא לא.
"למה לא אמרת לי? האחריות שלי זה לדעת מה קורה איתך. איך אני אדע אם משהו ממה שאני עושה עובד?"
"אני מצטער, אוקי?"
"אבל זה לא מסביר כלום" הוא שתק. מביט בעיניי ולא זז מהם. חיכיתי. הוא כיווץ את גבותיו ואז התחיל לדבר.
"אני תכננתי לספר לך"
"תכננת לספר לי? משהו עצר אותך להגיד לי מוקדם יותר?" הוא שתק. נמאס עלי השתיקה הזאת והתחלתי לזוז בחדר. "תקשיב, אני רוצה שתספר לי דברים. אני לא רוצה לגלות לבד מה שאתה צריך לספר לי ישר כשאתה רואה אותי. אתה מבין אותי?" הוא הנהן.
"טוב.. אז איך אתה מרגיש?"
"אני מרגיש טוב. לא יודע מה איתך אבל אני מרגיש מצוין" הרגשתי את הציניות בקולו ולא שמחתי על הגישה בה הוא מדבר איתי. ישבתי על מיטתו. היינו בחדרו עכשיו, החדר הנקי והמסודר שהכל בו היה במקומו. הסתכלתי על החדר, זוכרת איך כל פעם שנכנסתי לכאן החדר היה מבולגן. הייתי בהלם כשראיתי את החדר כל כך נקי. כמה כבר הוא התקדם?
"חשבתי על זה הרבה, הרבה מאוד. והנה התשובה שלי: אני מסכים"
"אתה לא מאמין, אני המטפלת הקבועה שלך!"
"מה? את רצינית?"
"אני נראית לך צוחקת?"
"תקשיבי אמבר זה לא הולך ככה"
"מה לא הולך?"
"אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד. זה לא צחוק מה שקורה איתך ועם פיטר"
"הוא נפרד ממך? מה? למה"
"הוא אומר שיש לי משהו עם פיטר..."
"מאיפה הוא יודע?"
"הוא בא איתי פעם אחת לראות את העבודה שלי"
"נו אז?"
"יש לו עיניים חדות"
"הים... אמבר, איך הרשו לך?"
"זה לא היה קל אבל הם יודעים שאפשר לסמוך עלי"
"פיטר? פיטר, איפה אתה?"
"אני כאן"
"פיטר! אתה מדמם!"
"אני אהיה בסדר- תוציאי אותי מכאן!"
"מה הלך שם?"
"הוא ברח"
"למה הוא ברח?"
"הוא רצה לבוא איתי"
"לבוא איתך לאיפה?"
"לעיר החדשה שאני עוברת אליה"
"אחרי שנה"