תרדמת התבונה

אתה רץ כדי לשכוח את מה שאתה לא יודע.

אתה עוצר, ומנסה להזכר,

מה בעצם רצית לשכוח.

הרגשות שלך הופכות לבלונים, שמתעופפים להם ברוח.

ולמרות שנורא התאמצת לנפח אותם,

שכחת שרצית להביא אותם לאהובת לבך. 

רק לא להירדם. לא שוב. לא.

אני פוקחת את עיני. אבל לא רואה דבר. חושך. ושוב אני לא זוכרת כלום, רק  הצמרמורת המוכרת עוברת בי כמו בפעמים הקודמות.

רק לא להתעורר. לא שוב. לא.

עיני נעצמות, ושוב, המציאות הצורמת מסנוורת את עיני.

שמים, אדמה, והם. רק לא שוב.

בחלומי אני רואה אנשים עיוורים מגששים באפלה, ומחפשים מרגוע, כמוני. אני מביטה בהם ברחמים, ולא זזה ממקומי. הם נופלים, בוכים, ורועדים מפחד.

אני מתעוררת, לעולם חשוך, כמו בכל בוקר. הם נמצאים סביבי, בודקים מודדים, מדברים אחד אל השני, אני מנסה  לקום, ונופלת, הדמעות מרטיבות את פני, המולה מתרחשת סביבי, אני רועדת מפחד. רועדת. והם עומדים במקומם, שותקים, ולא זזים ממקומם.

רק לא לחלום. רק לא לראות את פניהם המיוסרים ובודדים .

אני עוצמת את עיני, והחלום מזדחל אלי. הם זועקים בכאב, מתפתלים, ואני מוצאת את עצמי עומדת מולם, וצוחקת, ולא יכולה להפסיק. הייאוש שבו הם נמצאים גורם לי להרגיש כאילו אני יכולה לעוף, כל כך טוב לי לראות אותם סובלים, בעוד אני צפה בים של אושר.

עיני נפקחות, הם דוקרים אותי במחטים. אני צורחת מהכאב המפתיע. אני מנסה להימלט מידיהם האיתנות האוחזות בי, וצורחת. אני מתחילה להרגיש מטושטשת.

מתחילה לעטוף אותי קהות חושים משונה, כבר לא איכפת לי שהם עומדים מעלי וצוחקים.

לא איכפת לי יותר מכלום.

תחרות כתיבה נוצרת בנושא חלומות http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10910208