חיים שכאלה

עוד מקטנותי, מאז שאני זוכרת את עצמי וכו'... הרבה קלישאות אני יכולה לכתוב על סיפור חיי. אבל זה לא ישנה את זה שבסופו של דבר מילאתי את רצוני והגשמתי את חלומי.
השגתי את שאיפתי... ושוב, וכו' (כן, אני טובה בקלישאות...).
אז ככה- קוראים לי עינת. נולדתי כמו כולם, (לפחות כמו רוב האנשים) נומלית. ממשפחה נורמלית והייתה לי ילדות נורמלית, עד כיתה א' לפחות, שאז הבנתי שאני לא כ"כ נורמלית ביחס לשאר, שלהיות שוקלת 35 קילו כשאת רק בת שבע, זה לא כזה נורמלי לגילי. ולא, אין לי זיכרונות מילדים שמעליבים אותי, אולי זה בגלל שבכיתה ג' עברתי לבית ספר חרדי וכל הבנות שם היו לא כ"כ מטופחות ולא כ"כ נורמליות. אז לא נראה לי שזה הזיז להן במיוחד.
ומצטערת לאכזב, אני לא אגרום לאף אחד להזיל דמעה מסיפור חיי, מה גם שהוא לא כזה מעניין.
אז אם נמאס לכם מלראות "לרדת בגדול" או לשמוע על דיאטות- זה הזמן לפרוש ולמי שנשאר- אני ממשיכה.
אז כמו שאמרתי, בכיתה א' גיליתי את נפלאות השומנים (לא כ"כ נפלא האמת, אבל...) ולא שזה הזיז לי במיוחד ולא שבכיתי בלילות וריחמתי על עצמי, בכלל לא.
חייתי את חיי, המשכתי לאכול ולגדול. בכיתה ה' היה לאחי בר מצווה, הייתי נראית כמו דובי נמוך ושמן, כזה שכיף להתכרבל איתו בלילות ולצערי יש לי בערך איזה מאה תמונות שמתעדות כל רגע מהאירוע והלוואי ויכולתי לשרוף את כולן.
ואז בכיתה ו', כמו כולן- התאהבתי. לא במלך הכיתה (כי לצערי לא היו מלכים בכיתות של בנות) ולא במלך השכונה, אלא באחד מכוער עם גבות של מקדונלדס.
זו הייתה האהבה הראשונה שלי, למרות שהוא כלל לא שם עליי עדיין התנהגתי כמו מפגרת כשהייתי לידו: היה נהייה לי חם, הייתי מזיעה, הידיים היו רועדות לי (כן, עוד קלישאות, על התאהבות).
ולא, עדיין לא הפריע לי השומן ולא עלה על דעתי שאולי אותו ואחרים זה מגעיל. אז המשכתי בחיי,
להתאהב בכל בחור בשכונה (לאחר שהאהבה הראשונה שלי טסה לה לחו"ל) ולהתנהג כמו מפגרת.
שנה שעברה- קפצתי בערך חמש שנים כי אין לי כח לדבר על חמש השנים שהיו, רק שאני הלכתי וגדלתי והמשכתי להתנהג כמו "רזה" וטיפשה, מתעלמת מכך שאני צריכה להתמודד עם הבעיות שלי ולהפסיק לאכול בכל פעם שאני מצוברחת או לבד או משעמם לי.
אז עברו 5 שנות הטיפשות שלי והלכתי עם אמי לקנות בגדים. מדדתי בגדים שבדרך כלל כן היו עולים עליי ופתאום כלום לא עלה עליי. ולא משנה כמה שהכנסתי את הבטן או עצרתי את נשמתי. זה לא עזר.
מדדתי כעשרים חצאיות ומתוכן רק חמש חצאיות עלו עליי. זה ביאס אותי, אבל את אמא שלי יותר. אפשר לומר שאני כבר התרגלתי.
ואז אמי החליטה לעשות מעשה...
אני מתחילה דיאטה.
היא התקשרה לחברה מסויימת (שאני לא אכתוב את שמה כדי לא לעשות פרסומת) ודברה איתם.
כעבור שבוע בערך הגיעו הטבליות המושיעות וכך החלה הדיאטה שלי.
זה התחיל בקיץ שעבר, הייתי אז בת שבע- עשרה. עברו עשרה חודשים מאז ואני ממשיכה במלחמה בשומנים. ונכון, השאיפה שלי לא הייתה מההתחלה להרזות, כי לא ממש הייתי מודעת לעצמי. אבל כשהתחלתי לא הפסקתי והמשכתי עם הגשמת החלום. ואני לא אגיד שזה היה הכי קל בעולם והדבר הכי פשוט שעשיתי. כלל לא.
אבל עכשיו, כשאני רואה את התוצאות, שירדתי מ105 קילו ל-77 קילו, שהורדתי מעצמי את בן דודי הקטן ששוקל בערך 30 קילו, אני מבינה שחייבים לעשות הכל כדי להגשים את החלום.
ואפילו אם לפעמים מתייאשים בדרך ויש קשיים- זה כדאי. כי המאמץ בסופו של דבר משתלם.
ואני חייבת להוסיף עוד קלישאה לסוף- אז כמו שהקלישאה אומרת- "קשה באימונים, קל בקרב". אז כן, קשה להתאמן כל יום, לקום מהספה ולהזיז את עצמי.
אבל קל בקרב- בקרב שלי עם השומנים אני מצליחה. ידיי על העליונה. אז אם לפעמים אני מתייאשת או שמישהו מכם מתייאש- תקראו את סיפור חיי ה"כה מרגש" ותראו שאם רוצים אז יכולים.

בהצלחה לכולכם עם הגשמת החלומות שלכם. אני מניחה שאין צורך לציין שזהו סיפור אמיתי.

כתיבה נוצרת

שלום, נעים להכיר, יהיה טוב, בהצלחה לי... ולכם. כן. תודה. ביי ביי.