נוגע בלב

תמימות זה בדבר שלקחת,

אותי רמסת, השפלת, רצחת!

בי שיחקת וגם התכוונת!

וזה כבר חלק ממני, חלק מחיי!

מזה מנסה לברוח ולא מצליחה,

כל כך עצובה ולפעמים בודדה,

בכאבי הפנימי אני שקועה.

וזה כואב יותר משחושבים,

יותר משנראה על הפנים,

עכשיו יותר מחושבת,

נבונה אך מפוחדת.

ואני מאמינה! כן אני מאמינה,

שהכל זה לטובה, וסתם זה לא קרה!

אך עדיין מלאה אני בשאלות,

בשאלה הכי חשובה- איך לחיות?

איך אפשר לחיות אחרי שנרצחת?

מרגישה כל כך פגיעה וממוטטת,

ומנסה להתגונן,

מתכסה בשכבה קשיחה, מגוננת,

אך תמיד יש כאב שמסתנן.

הרבה אומרים לי שאני לא רגילה,

שיש לי מבט בעיניים, מבט עצוב נורא.

ולמרות שיש לי חיוך על הפנים,

שקועה בדברים מסתוריים,

ושוב משקרת עם צחוק פעמונים.

איפה היא? אותה ילדה?

זאת התמימה? לאן היא נעלמה?

התום נעלם ביחד איתה,

היא הלכה ושם השאירה

חור שחור עצוב ורע.