אני כל כך מצטערת על הייבוש המטורף, אלו היו השבועות הכי מוטרפים שאי פעם היו לי!

ביום שני בגרות במתמטיקה! עאעאעאהה!

מקווה שהפרק הזה יפצה (3 דפי וורד) ואנסה להעלות עוד פרק שבוע הבא.

הפרק הזה (וחלק ב') סוג של נועד להראות את סדר היום הרגיל של המשפחה (ד"א עכשיו משפחת ג'ונס!)

שיהיה לכן שבוע טוב וקל, ג'ינג'ר.

פרק 3 חלק א

זוג מגפיים, אטומים למים, צועדים במרץ, מתופפים על האספלט.

שלולית, לדלג, לנחות על כריות האצבעות בטפיפה עדינה.

יש ריח של סופה מתקרבת, העננים מתקדרים.

'יותר מהר, יותר מהר' היא מאיצה בעצמה 'את צריכה להיות בבית לפני שיגיע'.

היא כבר ברחוב, אבל בקצה המרוחק יותר.

הנה הבית. רבע לארבע, הוא היה אמור להגיע לפני רבע שעה. שיט!

ובדיוק כשהיא מגיע לדלת, היא נפתחת מבפנים.

היא מופתעת, ולפני שהיא מספיקה אפילו להוציא את הפנקס היא שומעת את הקול הכועס של גברת בנסון.

"לא קורי, זה לא משנה מה תכתבי לי. אני לא מוכנה ללמד את הפרע אדם הזה" היא יוצאת בסערה מהבית, פונה בנחישות לרכבה כשקורי מאחוריה.

היא נעמדת בין גברת בנסון למכוניתה, נואשת, וכותבת במהירות 'בבקשה!!! אני אדבר איתו, הוא ילמד, הוא לא יפריע!

תני לו הזדמנות! הוא ילד חכם!' 

"זה לא משנה בכלל קורי, הוא לא רוצה ללמוד. אני לא מבינה למה את בכלל טורחת להמשיך לקרוא לי" אמרה ונכנסה לרכבה.

היא המשיכה לעמוד, נטועה במקומה, אגרופיה מכווצים. לבסוף נאנחה ונכנסה פנימה. אין טעם לעמוד בחוץ.

בסלון אגי רואה טלוויזיה, פרנק בעבודה, רובין בעבודה גם כן- או לפחות כך הוא טוען- ומאוחר יותר ילך להשתכר, סיימון אצל חבר וטוד... היא נאנחת, בטח מקשיב למוזיקה או ישן.

"היי קורי" היא שומעת את אגי ומרימה את ידה כאות לשלום, "בנסון ברחה".

"אני יודעת, אני יודעת" היא נושפת בתסכול, רוצה לחנוק את טוד.

"רעבה?" שואלת אפילו בלי לחשוב.

"מה יש לאכול?" אגי שואלת בלי להוריד עיניים ממסך הטלוויזיה.

'את זאת שהיית כל היום בבית, את זאת שצריכה לדעת' היא מרגישה את העצבים שלה נוטפים מהאוזניים.

היא פותחת את המקרר- ריק.

ארונות- ריק.

היא נושכת את שפתה, אין עליה כסף. ראשה קודח.. רובין.

"אגי?"  אין תגובה, היא דופקת בעצבים על משקוף הדלת, אגי קופצת בבהלה  "מה?!"

"אני הולכת לקניות, רוצה משהו?" 

 "לא" היא ממלמלת במבוכה לנוכח התפרצות הזעם הלא צפויה.

לוקחת תיק קטן ויוצאת לכיוון העבודה של רובין. היא תטפל אחר כך בטוד, כשתהיה רגועה יותר.

צעדיה רועשים, אבל זה לא מפריע לה הפעם, היא כל כך כועסת.

'למה שום דבר לא יכול ללכת חלק? בלי בעיות?

בכל מקום קשיים קשיים ועוד קשיים. לא מגיע לי פעם אחת מנוחה?'

היא כבר רואה את המרכול השכונתי ופונה ישירות למחסן, שם אמור להימצא רובין, שמעלה או מוריד סחורות ששוקלות כחצי ממשקלו.

היא נכנסת בחשש מועט, היא אף פעם לא אהבה ללכת למחסן, ריח העשן הנפלט מהאגזוזים עשה לה כאב ראש ורעש המנועים וצעקות הפועלים החרישו את אוזניה.

היא אף פעם לא אהבה ללכת למחסן.

היא הולכת בין המשאיות הגדולות, מרגישה קטנה, עולה במהירות למשרד המנהל, רודני, אירי גוץ עם המון שיער ופה גדול.

היא דופקת בחוזקה "יבוא!" היא נכנסת בחשש, היא גם לא מתה על רודני.

הוא מדבר בטלפון צועק הוראות כאלה או אחרות, מזמין מוצרים.

משרדו קטן וחנוק עם חלון סגור שפונה לכביש וארון גדול מפוצץ בקלסרים וניירות שכמעט נופלים. חור מבולגן ומסריח. ממש כמוהו.

הוא מסיים את השיחה "כן קורי? איך אפשר לעזור לך?" היא משרבטת במהירות 'אני מחפשת את רובין'.

"רובין? הממזר הזה לא הופיע לעבודה במשך כמעט שבועיים..."

הוא ממשיך לדבר אבל היא לא מקשיבה. דממה ממלאת את ראשה.

פעימות ליבה כבדות, מאומצות, כואבות.

"קורי? קורי את בסדר? חשבתי שידעת..." עוד ועוד דיבורים, היא מהנהנת במהירות, מחייכת בנימוס לתודה ויוצאת, רצה הביתה.

צלעותיה כואבות מהמאמץ ואי אפשר לנשום אבל זה לא משנה, שום דבר כבר לא חשוב כל כך.

היא טורקת את הדלת אחריה, לא מכניסה את השדים.

"מה הבאת? מה קנית?" אגי וטוד יושבים בשולחן, מחכים בציפייה.

היא חולפת על פניהם כרוח, נכנסת לחדרה ונועלת את הדלת.

'אין טעם, הכל חסר תועלת. מה הטעם לנסות להציל אותו כשהוא בעצמו לא מוכן לעשות דבר למען עצמו. חתיכת אידיוט, לא יוצלח!'

היא נושמת עמוק, קולות השאיפה ונשיפה מרגיעים אותה. עיניה נעצמות והיא מרחפת. 'מה את שומעת?'

'אני שומעת – היא מחכה- ציפורים, מצייצות'

'מה עוד?

מכונית דוהרת, רוח נושבת, חריקה של כיסא בסלון, מלמולים של אגי וטוד, מחוגים זזים, מוזיקה מהבית ממול. תחושה על טבעית. מדהימה.'

עיניה נפקחות באיטיות, מרפרפות על פני התקרה המשופעת, ארון הבגדים, השידה, התמונה שלה ושל אימה.

היא קמה באיטיות, ראשה צלול ועכשיו הכל ברור.

חולפת על פני טוד ואגי שמשתתקים ויוצאת מהבית, פונה ומגיעה לבית השכנים, טוק טוק טוק.

צעדים נגררים על הרצפה, מנעולים נפתחים אחד אחרי השני והדלת נפתחת באיטיות.

ראשה הקטן של גברת מוריסי הקטנה מציץ וממצמץ פעם פעמיים.

"אוה! קורי, מה את עושה פה?"

העט חורק בזמן הכתיבה, ידיה מכווצות, היא תולשת את הדף במהירות ומגישה אותו. עוברות כמה שניות של כיווץ העיניים, העברת הדף מיד ליד בהתאם לתאורה וקירוב והרחקת המשקפיים מפניה עד שגברת מוריסי מצליחה לראות מה כתוב בדף.

"אה! כן! בטח חמודה, קחי מה שאת רוצה. תרגישי חופשי" היא מחייכת בהוקרת תודה ופונה מהר למטבח, זוכרת כשהיא באה לפה עם אמה לטפל באלברט, בעלה המנוח של גברת מוריסי.

היא שולפת במהירות מהמקרר ביצים, חלב, קמח, שמן, עגבניות וריחן.

"תודה רבה!" שפתיה אומרות ברגש.

"אין בעיה מותק, מתי שאת צריכה תרגישי חופשי" היא אומרת בחביבות.

קורי ממהרת לביתה, מניחה את המוצרים על השיש ומתחילה לטרוח סביבם.

"קורי? הכל בסדר?" היא שומעת מאחוריה את אגי ומתעלמת.

"קורי?"

"עזבי אותה, היא התחרפנה סופית" טוד מעיר והיא עדיין מתעלמת, בוחשת את רכיבים כאילו חייה תלויים בכך.

שום דבר לא מתפקד כמו שצריך.

המחשבה הזו נתקעת בראשה ומסרבת לצאת.

היא מנסה בכל כוחה להעלות טיעונים נגדיים, הם כולם נופלים ואותה המחשבה האומללה מטיחה את עצמה שוב ושוב- שום דבר לא מתפקד בבית הזה. אין לך פה עתיד איתם.

רובין כבר אלכוהוליסט של ממש, הוא בטח משתכר כבר ברגע זה. שותה עד שיכרון חושים, צובר חוב בבר, משליך את חייו לזבל.

כל ההשקעה של הוריך הייתה לחינם, כל הכבוד והערכה של טוד גם כן הושלכה לפח. אסור לגלות לו את חומרת המצב, הוא עוד פעם יאבד אמון, אכזבו אותו כל כך הרבה פעמים הוא לא יעמוד בזה שוב.

היא יוצרת בידיה לחמניות קטנות ומסדרת אותן כמו חיילים על התבנית, דלת התנור חורקת במחאה כשהיא פותחת אותה.

היא שוברת ביצה אחת, קראק, ביצה שנייה, קראק, ביצה שלישית, קראק.

מחממת מחבת ושופכת את הביצים עם הריחן למחבת. טצצצצצצ.

הקול מרגיע אותה לבסוף. 'היום עבר בשלום, עשית טוב, השגת אוכל. ילדה טובה'.

היא מרשה לעצמה להסתובב לאגי וטוד שיושבים ליד השולחן ומביטים בה באדישות. הם כבר רגילים לשיגעונות הלא מובנים שלה.

"אפשר להזמין פיצה?" אגי שואלת,

"כן, יש לי את הכסף שהיה אמור ללכת לגב' בנסון זה יספיק לפיצה" טוד מוסיף.

הדלת נפתחת וסיימון מקפץ פנימה "מזמינים פיצה?" הוא שואל בשמחה.

הדלת נפתחת שוב, פרנק חזר הביתה, "שמעתי פיצה?".

אם הייתה צורחת, חלונות הבית היו נשברים. עוד יום במשפחת ג'ונס.

ו.... זהו :)

איך היה? תגובות וביקורות יתקבלו בשימחה.