אמנם לא כותבים יותר מכתבים, אבל ההוא שהיה פעם בלב שלי כתב לי מכתב. לפני שנה.

עמדנו להיפרד פיזית לזמן ממושך, ומבלי לתאם את זה, כתבנו זה לזה מכתבים. כרגיל, המכתב שלי היה בכתב יד, דף A4 מלא משני צידיו, שורות מלאות וכתב שוצף. כל מילה נכתבה ונמחקה לי בראש אלף ושמונה פעמים עד שהעט שלי הטיחה אותה על הדף, מסתדרת בשורה, מעבירה את כל מה שרציתי לומר בצורה הכי אוהבת, הכי אמיתית, הכי מכאיבה. אני לא אוהבת להכאיב, נדמה לפעמים שאמת כואב כמו אלף שקרים, אבל כשהחיים נקשרים באלה של מישהו אחר, קשה לי לחרב הכל עם נחשולים של שקר, שנוטים לחזור באיזשהו שלב ולהעיף בגל ענקי את כל המשחק אל מחוץ לשולחן. המון שאלות של "למה", ובעצם אלה תשובות לדברים שלא הסכמת לשאול את עצמך. כי אולי פתחתי בך משהו שכל כך פחדת ממנו, ושיתק אותך לפני הרבה שנים. כשהשיתוק נעלם, כבר לא ידעת מה לעשות עם הידיים והרגליים, והכי חשוב: עם הלב.

המכתב שלו היה מודפס, עד היום אני זוכרת כמעט את כולו למרות שלא קראתי בו מאז הקיץ. כל דבר בו נחקק בי, כמו סדק שפערת כדי להכניס מכתב לכותל הלב שלי. אתה רוצה, אתה מפחד, לא נגמר כלום, אתה כבר מתגעגע. הדבר הזה שאחריו אתה לא אותו אדם - אי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו.

יש בי מעין פחד מכל דבר שקשור בך. הפאב שאתה הולך אליו וקרוב בצורה היסטרית לבית שלי. המכתב שמונח במעטפה כחולה במקום בו לא אתפתה לשלוף אותו. ההודעות שלך, שבגבורה אינסופית אני מסרבת למחוק, וגם אותן לא קראתי שוב ושוב, פשוט כי כך החלטתי. או שבעצם זה הופך אותי לפחדנית. עכשיו לא נשאר מהן כלום.

כבר אמרת הכל, כך נדמה, אבל לא אמרת כלום. הפה שלך זז והלב שלך דומם.