היום הכי שקט בשנה הגיע.
כיפור.
סיימתי להכין את העוגיות האחרונות לפני שזה נהיה לא לעניין להפיץ ניחוחות בישולים. פעם ראשונה שלי עם עוגיות טחינה, שלושה מגשים שונים. אחד נשרף, תנור מטופש, השניים האחרים יצאו מושלמים. "אני גאה בך שלא התחרפנת מזה שנשרף מגש שלם", אמרה לי האחות הבוגרת מסך שנותיה, וקטנה ממני. זו דרכה לעודד אותי להיות בחורה בוגרת ושקולה, ולומר לעצמי שזה לא נורא אם הרסתי אוכל. "אם על כל 100 ארוחות שאת מכינה, קינוח אחד מתקלקל, אני יכולה לחיות עם זה".
כפרה (עליה).
ואתמול בערב, על כוס יין, דיברנו הדוגמנית ואני. היא השמינה, לטובה.
"מה זה הציצים האלה? את מוכנה להכניס אותם למקום בבקשה, קשה לי להתרכז ככה".
"כן, נו, השמנתי קצת. אני דווקא אוהבת את זה".
"את נראית טוב."
"רוצה לראות את הצילומים האחרונים?"
"אהה, בוודאי, מתי הצטלמת ולא אמרת לי? מנוולת".
והיא פשוט מהממת.
"אני אוהבת כל כך להראות לך תמונות שלי, רק התגובות שלך עושות לי נעים בלב. עד שאת לא מתפעלת, אני לא בטוחה שזה טוב".
לא ידעתי שהבחורה המדהימה הזו עד כדי כך חסרת ביטחון. 700 לייקים בפייסבוק, אבל רק הדעה שלי משנה.
מקווה שהיא סולחת לעצמה מדי פעם.
השנה, אני מסתכלת על עצמי ורואה מישהי יותר שלמה, נלחמת בעצמה פחות. חיה ונותנת לחיות.
מי יתן ובשנה הבאה יהיה לי עם מי לישון כל לילה.
כינוי:
L.M.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
