זה לא סוד שאין טעם למגן בתל אביב. תמיד אבא היה אומר לי "אני? אני אראה את הטילים מהמרפסת".

ופתאום, אאוט אוף שום מקום, לרדת למקלט.

אני מאוד מפחדת מהניתוק הרגשי הזה, בו אני ממש מוצלחת, כשקורה משהו. יורה פקודות, "אתה את המים", "מפתחות ונעלי בית", "יאללה, הזמנתי לכם מעלית, נתראה למטה". אומרת ודוהרת. בדרכי (הארוכה) למטה, פגשתי אמהות עם ילדים על הידיים, אנשים המומים. למרות הכל, לא חשבנו שזה יקרה.

ופתאום מגיע אליי שטף של הודעות, "הכל בסדר?", "את חיה, נכון?", "אני לא מאמין". ועוד אחת, מחממת את הלב, "יש לך מקום אצלנו, אם את רק רוצה".

לא מפחדת, אדישה.

זה צריך להדאיג אותי?

עריכה:

לא מצליחה לנער את זה. העיניים משוטטות אל הפייסבוק, אל הדיווחים, אל חיית העדכונית המפלצתית.

אחרי שעות של היצמדות עיקשת למרקע, אני חוזרת אל חדרי הקפוא, סוגרת את החלונות ומתיישבת על הכיסא עם שמיכת פוך עצומה. ידיי הקפואות לא מוצאות מנוח מהקלדה עיקשת, בלתי פוסקת, שלא רוצה לוותר על עתידה בעד שום הון שבעולם. אני מצמידה אותן למחשב, אך הוא לא חם. לעזאזל. מחזיקה את אחת בכף ידה של האחרת. לא, עדיין קר לי. יד ימין נשלחת ומחליקה אל תוך החולצה שלי, תופסת במה שחם וזמין.

ברוך שעשני אישה.