אני לא מסוגלת להתרכז.

״תשמעי, אני ממש אבין אם תרצי ללכת. את נראית.. את נראית רע״, אפילו הבוס שלי שם לב שאני לא לגמרי על הפסים. רצתי בדרך לעבודה, כיוון שאין איפה להסתתר בדרך, הכל מלא גדרות. ואני פשוט לא מצליחה לעצור את הבכי.

״הבעיה היא שאת לוקחת הכל ללב. גם לעשות, וגם ללמוד, וגם להגן על כולם, וגם לדאוג שאף אחד לא נשאר בבית בטעות. כמה את יכולה?״, הוא תיאר את הרגשתי במדוייק. כשהתחבאנו בבוקר בבנק, לא הצלחתי לכתוב הודעה מרוב שרידו לי הידיים. עכשיו אני לא מצליחה להעביר עשר דקות בלי לבכות בכל פעם שמישהו שואל אותי ״הכל בסדר?״.

.

כי כשמציעים לך כדור הרגעה, לא הכל בסדר.

הכל לא בסדר. ה-כ-ל לא בסדר.

ואז, אני חוזרת הביתה, מנסה לעשות קצת שיעורים, ללמוד כמו שצריך, והיא מתקשרת. מארגנת משלחת לדרום, לעזור, להפגין תמיכה, לעבור בין מקלטים. אני ישר אומרת ״כן!״, ואז היא שואלת מה קרה. אני מתחילה לבכות. ״אם אני לא אגיע, נראה לך שזה יהיה אנוכי?״. ״מותק, את האדם הכי לא אנוכי שיש. זה אבסורד שאנחנו כבר רגילים. פשוט, תעבירי הלאה״. אני עושה את מה שהיא ביקשה, ומרגישה כל כך מטופשת פתאום.