משתבללת.

ערב שישי, וכמובן ששכחתי מכל האנשים שהבטחתי לחזור אליהם. אני חושבת על התוכניות שלי, או על העדרן, יהיה נכון יותר לומר, ומתבאסת. אני לא כזו, אני אוהבת להיות זו ששומרת על קשר, שנפגשת עם כל העולם ואחותו הקטנה. כיף לי להיפגש ולדבר על הכל או על כלום, תלוי במצב רוח.

משהו בי כואב. אני לא יודעת להניח על זה את האצבע: האם אני עושה את זה בכוונה? האם זה תת המודע שלי שמכריח אותי להתמודד?

זה הרי די ידוע אצלי, שכאשר אני עוברת משהו טראומטי, אני שוכחת אותו לחלוטין. דוגמה רנדומלית היא שכאשר חברה שלי שאלה אותי אם אני זוכרת את החרם שהיה עליי ליומיים ביסודי, טענתי שהיא מתבלבלת. עד שהיא לא הראתה לי את המכתב שאני (!) כתבתי לה, לא האמנתי שזה אכן קרה.

השבלולה אוהבת לגור בתוך עצמה, במחיצת אחרים אך לגמרי לבד. היא מביטה ברשתות החברתיות בהן היא פעילה ונוחרת בבוז "חברים וירטואליים". הכאוס השורר בחדרה רק גורם לה הרגשת ניתוק ותסכול.

היא גוררת עצמה למיטה, מביטה ברשימת ההודעות שהיו לה בטלפון הסלולרי מאז קנתה אותו לפני שנה ומשהו. גוללת למטה, עוד ועוד, שמות על גבי שמות של אנשים שהתנתקו. הגלילה נעצרת, היא הגיעה למקום שחששה ממנו. הוא.

בעוד היא גוררת את השיחה לשלבים המוקדמים יותר בקשר איתו, עיניה נעצרות על הודעה ספציפית, ששלח לה בתגובה על המכתב שלה. עיניה מתחילות לנצוץ ואנחה קטנה של בכי שקט יוצאת מבין שפתייה. איך בכלל אפשר להמשיך, היא לא מצליחה להבין.

(עדיין לא מאמינה שאני חולקת את זה עם כל העולם. ועוד אומרת את כל האמת. ספק גדול מאוד אם אמשיך לחיות אם מי מחבריי היה קורא פה.)

(דבר נוסף, אני מציינת שוב, אני לא גרה לבד.)

טייק 1:

שעת ערב מוקדמת. מקלחת.

צמרמורת קלה של התרגשות, בעוד אני מגניבה את פול (כן, זה השם הרשמי שלו, ע"פ המוכרת החביבה) אל האמבטיה. אני נותנת לזרם הראשוני של המים הקרים להפתיע ולהרעיד אותי. בעוד הם מתחלפים למים חמים אני כבר חופפת את השיער בשמפו ופוזלת אל עבר הסבון. לא שקטה. המים נופלים עליי כמו מפל של זרזיפים: בלתי פוסק, מאפשר לי לעצום את העיניים ולדמיין. מרכך, וזהו, אני כבר לא מסוגלת לחכות. אחרי סירוק איטי של השיער, שחרמן אותי אפילו יותר, התיישבתי ולקחתי אותו לידיי. בהתחלה שיחקתי עם עצמי קצת, עוצמת עיניים, מנסה להתרכז. אחר כך ניסיתי לדמיין מישהו (אותו), ומשהו לא נתן לפול להיכנס. כאילו אני חסומה. לא וויתרתי בקלות והנחתי את פול לרגע בצד. דימיינתי את השיר שאני הכי אוהבת ומכניס אותי לאווירה, כי הוא היה היחיד בו עדיין הייתי בהכרה כשהיינו עושים את זה, מה שהיה אחר כך איבד כל קשר למציאות... ליטפתי ודחפתי אצבע אחת, שתי אצבעות. ניסיתי להפריד ביניהן וסימנתי את הדרך. ואז... שוב לא קרה כלום. לא נכנס, לא מכיר, שלום ותודה. אולי הזווית לא נכונה? אולי המיקום לא נכון? מה קורה לי?

מתוסכלת, ניקיתי את פול, יצאתי מהאמבטיה עם מגבת על הראש, בתוכה הוא היה מוחבא. חתיכת שיער יש לי ;)

טייק 2:

שעה מאוחר יותר. חדר.

אוקיי, פורנו. הגיע הזמן, כמו כל אדם בוגר, לראות אנשים בוגרים אחרים עושים את זה. מה, יש כאלה בחינם?

פשוט חיפשתי בגוגל משהו רנדומלי והתחלתי לראות. זה לא היה רע מדי, וגם נזכרתי שאולי יעזור פה נוזל הקסמים. שמתי ברקע את הפלייליסט שלה וניסיתי לדמיין. לומר לעצמי שזה מגרה אותי. חמש דקות, עשר דקות, שתים עשרה דקות. הרגשתי מוכנה. שלפתי אותו שוב, הפעם רטוב ומוכן מראש, וניסיתי להיזכר ברגעי הסקס שהכי אהבתי. בהתחלה הרגיש לי בדיוק כמו במקלחת, אבל אז, הו אז, הוא הואיל בטובו להיכנס בבת אחת. כאילו ועד עכשיו השתמשתי במפתח הלא נכון. אוקיי, אז עכשיו אני במקום הנכון. נזכרתי בוויברציות שצריך להפעיל. איזה קטע, פשוט שכחתי מזה לגמרי. פתאום, מבלי להרגיש, איזה חלק במוח שלי הצטמרר וגרם לעיניים שלי לפלבל במקומן, כאילו והייתי מנותקת מהדבר הזה שבתוכי. התחלתי להזיז אותי החוצה ופנימה בתנועות "טבעיות", מה שגרם לי לגנוח בדקה. נזכרתי בקולות שהפתיעו אותי, ששכחתי שאני יכולה להשמיע. מרוב הפתעה יצאתי מזה לגמרי. ריכוז, דבר חמקמק. מכאן והלאה הכל הידרדר, אין דרך חזרה. ניסיתי זוויות שונות, תנועות שונות, עם רטט חזק יותר, אבל נאדה. מכשיר חשמלי הוא עדיין מכשיר חשמלי.

לא ציפיתי שלהפרעת הקשב שלי יהיה מקום כל כך משמעותי ביכולת להנות. במיוחד לאור העובדה שמאוד נהניתי עם הפרטנרים שלי. 

די מאוכזבת מעצמי, אני לא אשקר, לפחות אני יודעת שעוד אפשר להכניס לשם משהו.

בפעם הבאה אני אדאג לאווירה הנכונה. ולהרבה הרבה שקט.