פרק 9 (:
יצא קצת חלש..בזמן האחרון אין לי חשק לכתוב,אני כותבת כרק בשביל לא לאכזב אותכם, אבל אולי זה יחזור.
דרך אגב יש דמות חדשה,חן (זאת שהתנשקה אם עומר) והיא מפתחת אובססיה לעומר .
תמונה של חן(תלחצו זה קישור לתמונה,למי שרוצה).
בפרק הקודם-
"וואט דה פאק?!" צעקתי בחוזקה,למזלי אמא הייתה במקלחת ולא שמעה.
כן,עוד דבר חשוב ששכחתי לספר לכם, שהייתי בת 5 אבא שלי עזב אותנו ונסע לארצות הברית, מאז לא שמענו ממנו,אמא שלי אף פעם לא סיפרה לנו יותר מידי עליו, אני יודעת שאת העיניים שלי קיבלתי מימנו,ואת השפתיים.
"מה הוא רוצה מימני,מה אני עושה?!" מלמלתי עצמי,הייתי המומה, קראתי שוב ושוב את ההודעה לראות אם אני לא טועה, לצערי לא,אני לא טועה.
אבא שלי פתאום נזכר שיש לו שתי ילדים, ומשום מקום החליט שהוא רוצה לתקן איתי את הקשר ולבוא.
"מה הוא חושב לעצמו?!" התעצבנתי, לא הבנתי מה הוא רוצה ולמה דווקא ממני, הוא לא יחל לשלוח את זה לשי? הרי הוא יותר גדול ממני, הוא יכול להתמודד.
החלטתי שזה לא הוגן אם לא הראה את זה לשי, אבל לפני זה אני חייבת לעשות משו.
ירדתי למטה, פתחתי את אלבום התמונות, זכרתי שהייתה רק תמונה אחת מהחתונה של ההורים שלי, פתחתי את הארון, הוצאתי את התמונה, להפתעתי היא הייתה חצויה לשתיים, רק החלק של אמא היה,החצי של אבא היה חתוך.
(החצי של התמונה)
פרק 9-
"החצי של אבא לא פה." אמרתי, כנראה שיותר מידי בקול רם.
"מה אמרת עכשיו?" שי אמר,הוא נראה רציני.
"שי...זה.." התחלתי לגמגם, "אני צריכה להראות לך משו,חשוב." המשכתי,החלטתי שאני חייבת לספר לו, זאת זכותו, הרי זה גם אבא שלו והוא חייב לדעת .
ואם לאבא הזה, שצץ פתאום, בלי להודיע, יש בעיות שאני משתפת את שי, אז בעיה שלו.
הראיתי לשי את ההודעה, הוא היה בשוק, אפילו יותר מימני.
"חייבים לספר את זה לאמא." הוא אמר.
"נראה לך?! קראת בעצמך מה הוא כתב..חוץ מזה שאמא תיפגע מזה.
"טוב בינתיים לא נספר, אבל רק בינתיים!" הוא אמר.
"אתה זוכר אותו בכלל?" שאלתי.
"את האמת, לא ממש.."
"כן, גם אני לא."
"טוב את יכולה להתחפף מהבית, גם אמא עוד מעט הולכת ורווית באה עוד חצי שעה."
בלי להתווכח איתו בכלל יצאתי מהבית, לא היה לי כוח להישאר שם, לא ידעתי מה לעשות.
מצד אחד אני אמורה לשמוח, האבא שלא ראיתי שנים בא.
מצד שני, מי הוא בכלל.. מה הוא חושב לעצמו, שבאמצע החיים הוא יכול לצוץ פתאום, חושב שהוא יכול להיות אבא שלי מתי שבא לו ושהכול יהיה בסדר.
מה שבטוח אמא חייבת לדעת מזה, אני חושבת.
וככה מצאתי את עצמי יושבת בפארק, לבד חושבת על האבא הזה שפתאום צץ, שנזכר שיש לו משפחה, מרוב מחשבות עליו כבר שכחתי מעומר.
"רוני, מה את עושה פה לבד?" ראיתי את נדב מתקדם לעברי.
"סתם..רגע מה אתה עושה פה בכלל?"
"מה היא לא אמרה לך?" הוא שאל מופתע.
"מי היה אמור להגיד לי מה?" שאלתי בחוסר הבנה.
"ניקול, קבענו להיפגש."
"מה? היא לא אמרה לי כלום.." אמרתי, והוא התחיל להסביר לי הכול.
"אני לא מאמינה שהיא לא סיפרה לי, רגע, אם קבעתם אז למה היא לא פה?"
"לא יודע, קבענו ב-4."
"כבר 4 וחצי." אמרתי לו, אבל תוך כדי המשכתי לחשוב על אבא.
ככה ישבנו, לפעמים דיברנו ולפעמים שתקנו, עד שעבר הזמן והשעה הייתה כבר 6,נדב הלך, וניקול לא באה.
לא סיפרתי לנדב על אבא שלי, לא הרגשתי שזה מעשה נכון לעשות.
המשכתי לשבת שם על הספסל בפארק, עד שנהיה מאוחר והתחיל להחשיך, אז פניתי לכיוון הבית שלי.
השמש כבר שקעה והחושך התגבר, היה מפחיד.
תוך כדי שאני הולכת הרגשתי שמישהו נוגע בכתף, בשנייה אחת הסתובבתי,
"אהההה.." צרחתי בבהלה.
"מה נבהלת כל כך?" ניקול שאלה וצחקקה,אך מייד הצחוק הפך לעצב.
"מה קרה?,למה את ככה?" שאלתי.
"נחשי.." היא אמרה בייאוש.
"נדב?"
"בדיוק, רונה רוצה שאני ינתק איתו את הקשר, ועד שכל כך התקרבנו."
"אה אז בגלל זה לא באת היום לפרק?" שאלתי.
"מה..איך את יודעת?"
"אה, עכשיו חזרתי מהפארק,נדב היה שם וסיפר לי."
"שיט, בטח הוא ישכח מימני עכשיו, הרי הברזתי לו, איזה סתומה אני."
"את לא סתומה, את פשוט..סתומה" אמרתי, וחייכתי אליה חיוך מתנצל.
"תודה באמת." היא אמרה בציניות.
הרחוב החשיך לגמרי, היה עוד טיפה אור מהפנסים הבודדים שהיו בצידי המדרכה.
אני וניקול עמדנו באמצע המדרכה ממשיכות לדבר, לפתע נסעה לכיוון שלנו מכונית והחלה לצפור.
"אימא'לה.. בואי נלך." אמרתי, תפסתי את ידה של ניקול ומשכתי אותה.
בהליכה מהירה פנינו לכיוון הבית שלי והתחמקנו.
"זה היה מפחיד." ניקול אמרה, בזמן שהתנשפה בכבדות.
"טוב, את רוצה להיכנס?" שאלתי אותה בגלל שכבר היינו ממול פתח הבית שלי.
"לא עזבי.."
"נו בואי אח שלי יחזיר אותך" אמרתי, ובלי לתת לה אפשרות לענות פתחתי את הדלת ומשכתי אותה פנימה.
"שי אתה פה?" צעקתי כשנכנסנו.
לא הייתה תשובה, "גם כן אחים גדולים." אמרתי בייאוש.
"הלוואי שלי היה אח גדול, או אחות." ניקול אמרה וחייכה לעצמה.
"או, לא, תאמיני לי שאת לא רוצה."
"למה.. הכי כיף, תמיד הם יגנו עליך,ולא יתנו שמשו רע יקרה לך." היא אמרה
"ותמיד הם יבואו בנות הביתה ואחר כך אני יצטרך למצוא חזיות זרוקות בחדר שלי,
ותמיד הם יאכלו את כול המקרר ואז יתלוננו למה אין אוכל." אמרתי וצחקתי.
ניקול מייד הצטרפה לצחוק.
עלינו לחדר שלי, הדלת הייתה חצי פתוחה והאור היה דולק, פתחתי את הדלת..
"שייייי" צרחתי עד שכל הבית רעד, שי קפץ מייד מהמיטה שלי,ורווית אחות של קרן שהייתה רק אם חזייה ותחתונים, כיסתה את עצמה בשמיכת פוך שלי.
"רוני! לא לימדו אותך לדפוק בדלת?!" שי צעק.
" זה החדר שלי, מטומטם!" עניתי בכעס.
"תפסיק לעשות את זה בחדר שלי,יש לך חדר משלך, ותעוף עכשיו."
רווית שהספיקה להתלבש ושי יצאו מהחדר,ואני טרקתי את הדלת.
"רואה ניקול,אמרתי לך." אמרתי וצחקתי.
ניקול הייתה עדיין בשוק ממה שקרה.
"ניקול תצאי מההלם, זה שיגרה אצלי."
"חחחחח" היא התחילה לצחוק טיפה עד ששנינו התגלגלנו מצחוק.
"זאת הייתה סיטואציה מביכה." היא אמרה, ואני הנהנתי בראשי, כאות חיוב.
עומר ישב ליד המחשב, והתחבר לאייסיקיו, הוא החליט לדבר אם רוני.
הוא לא מצליח לשכוח אותה והצטער שפגע בה,הוא היה נחוש להחזיר אותה אליו.
"שיט,למה היא אף פעם לא מתחברת?!" מלמל לעצמו, ובאותו זמן דין התחבר.
עומר החליט לשלוח לו הודעה.
עומריקו : "גבר?"
דין הגבר גבר : "כן אחי?"
עומריקו : "אני צריך טובה,יש לך את הפלאפון של רוני?"
דין הגבר גבר : "כן אחי." (דין נתן לו את המספר).
עומריקו : "יו תודה, אני הולך להתקשר אליה."
דין הגבר גבר : "על תעשה שטויות, ועל תפגע בה!"
עומריקו : "בחיים לא !!"
דין הגבר גבר : "טוב נשמה, אני זז, דבר איתי מחר."
עומריקו : "יאללה ביי אחי."
עומר יצא מהשיחה וחייך לעצמו.
"רוני,מה איתך ואם עומר?" ניקול שאלה.
"אין אני ועומר,אני בכלל לא בטוחה שהוא אוהב אותי.."
"ואת?" היא שאלה.
"מה אני?" ידעתי למה היא התכוונה אבל ניסיתי להתחמק.
"את..את אוהבת אותו?" היא גמגמה מעט.
לא יכולתי להחזיק את זה בבטן יותר, כן אני אוהבת אותו, רציתי לצרוח את זה, נמאס לי להיות אדישה.
"אני חושבת .." מלמלתי בקול חלש.
"אז למה את לא אומרת לו?" ניקול שאלה בתמימות.
"מזאת אומרת למה?! למה את לא אומרת לנדב שאת אוהבת אותו כבר שנתיים?" התעצבנתי.
"כי לנדב יש במקרה חברה, זה שונה לגמרי!"
"כן.. גם כן חברה" אמרתי.
"מה זאת אומרת?" היא שאלה.
ואז הבנתי שקרן לא סיפרה לאף אחד על מה שקרה אם דין ורונה.
"לא סתם, אני לא מתה עליה." עניתי.
"זה בסדר, אף אחת לא מתה עליה." היא אמרה וצחקנו.
"יש לי רעיון!" היא צעקה לפתע.
"מה?" אמרתי בייאוש.
"בואי נטיל על רונה כישוף." הוא אמרה אם חיוך זדוני.
"אימא'לה, את מפחידה אותי! "
"נו,רוני אני רצינית, יש לנו בבית, ספר כישופים של אמא שלי, היא הרי מתעסקת אם כל הדברים האלה."
"שמעי, את מלחיצה.." נבהלתי מהרעיון, אני לא מאמינה בדברים האלה, אף פעם לא התעניינתי, אבל לא היה אכפת לי לנסות בשביל הצחוקים, למרות שזה די הפחיד אותי, וחוץ מזה, ניקול הייתה נרגשת מכול העניין, אז לא יכולתי לסרב.
"די רוני, מה אכפת לך לנסות?" היא אמרה, והיה לה פרצוף מתחנן.
"נו טוב.. אבל רק שתדעי שאני לא מאמינה בזה! " הבהרתי לה.
"בסדר, בסדר, שיאו זה הולך להיות כייף!" היא אמרה בהתלהבות.
"כן, בטח." אמרתי בציניות, וחייכתי.
בדיוק שעומר עמד להתקשר לרוני, שלחו לו בקשה לאישור באייסיקיו.
"חן, מי זאת חן?" הוא מלמל לעצמו בייאוש, וגלגל את עיניו.
עומריקו : "מי זאת?"
חנווש ( : "מה חתיך,אתה לא זוכר אותי?"
עומריקו : "לא..מצטער."
חנווש ( : "אז בוא אני יזכיר לך, אתה מנשק מעולה."
עומריקו : "מה?!"
חנווש ( : "מה, מה?! אתה לא זוכר שהתנשקנו.. והחברה הקטנטנה שלך ראתה, חח זה
היה מצחיק!"
עומריקו : "זה ממש לא היה מצחיק! טוב, מה את רוצה?!"
חנווש ( : "אתה באמת רוצה לדעת?"
עומריקו : "אני כבר לא כל כך בטוח.."
חנווש ( : "אותך!"
עומריקו : "מה אותי?!"
חנווש ( : "אותך אני רוצה (: "
עומריקו : "חבל.."
חנווש ( : "מה חבל?"
עומריקו : "חבל שזה לא יקרה (; "
חנווש ( : "מה לא יקרה?!"
עומריקו : "אני ואת, את כוסית והכל, אבל לא יקרה."
חנווש ( : "על תהיה כל כך בטוח :P "
לאחר כמה דקות שאף אחד לא שלח הודעה היה לעומר פלאפון, זה היה מספר חסום.
"הלו" הוא ענה.
"מזמן לא דברנו." נשמע כל של בת, אך עומר לא זיהה מי זאת.
"מי זאת?" הוא שאל.
"חן, כבר הספקתה לשכוח אותי?"היא אמרה בקול עצוב.
"לא שכחתי אותך.."
"יאיי איזה כייף לי, אז ניראה אותך מחר בבית הספר,בי חמוד."היא אמרה והשיחה נותקה.
"אוף זה מה שהיה חסר לי, את הקרצייה הזאת." עומר מלמל, ונזרק על המיטה, ומייד נרדם.
חן בלבלה אותו, היא הייתה מסתורית, ביום הראשון שהם הכירו היא זאת שנישקה אותו, והוא רצה לעצור אותה, אבל משהו עצר אותו והוא נכנע לה, ואז רוני יצאה וראתה את הנשיקה, הנשיקה שהוא כל כך מצטער עליה.
שי הקפיץ את ניקול לבית שלה, ואז חזרנו הביתה.
"שי, מה נעשה בקשר לאבא?" שאלתי אותו בזמן שהוא נסע.
"לא יודע, אבל חייבים להגיד לאמא." הוא אמר.
"אוקי." לא התווכחתי איתו, ידעתי שהוא צודק,זה הדבר הכי נכון לעשות.
"מחר בערב תהיי בבית, נגיד לה ביחד." הוא אמר, בזמן שהחנה את האוטו וירדנו
"טוב." אמרתי תוך כדי פיהוק.
נכנסנו הביתה, אמא כנראה הגיעה בזמן שלא היינו, היא ישנה.
החלפתי בגדים, נכנסתי מיטה, ומייד נרדמתי.
זייייהווו (: תגייבוו
בבבי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
