המרפסת

לפעמים בזויית העין, מנצנצים בי זכרונות מתוקים של עתיד: 

אתנדנד בגינה של בית הלבנים עם גג הרעפים האדום, עם קפה מהביל של שבת בבוקר, והיא תגש אלי, למחווה קטנה, בלתי-נראית בעין זרה, ולשניה של תשומת-לב ואושר, תלטף את ספק-הכתף-ספק-השכמות שלי. אצטמרר קצת, ואחייך לקראתה. נדבר על אה ועל דא, נצחק קלות ברצף עקיצות הדדי, נשב חבוקות-מכורבלות-מקורמלות זו בזו. נתענג על בוקר-סתוי-בכפר. 

אני לא זוכרת אם הבית הוא שלנו, לא זוכרת את צבע כוס הקפה או כמה סוכר יהיה בו. אבל בעיקר, אני לא מצליחה לזכור את תווי פניה, את מרקם שערה או את צבע עורה. 

מי את? 

מי את שתוכלי לגרום לי למצא בית ביחד שלנו.

[חזרתי. אני חושבת. אני מקווה.]