מהזווית הנמוכה בה חצי-שכבתי, ואת ישבת שעונה על הכרית שלי, יכולתי לעקוב באדיקות אחר האצבעות שלך, המתהדקות על מיתרים משתנים, ועל אלו הפורטות מיתר מיתר, עושות מעשה אהבה אקוסטי מתמשך. בריאת הצלילים, הייתה בי כמו נביעת מעיין מאצבעות מיומנות, להרוות צמאוני. ולא היו בינינו, אלא גלים של עונג, תווים מרחפים. וכשלרגע, כמעט נשברת, והעיניים שלך הפכו נוצצות מאכזבה, פחדתי לגעת. ידיי הנמתחות לחבקך- הפכו משותקות. אחר, הייתה חמימות בשתיקה שהפכה לנו לא-מאיימת ואפשרית. ובשלווה שהצלחנו לייצר על מיטה- ובינינו, רק המילים של גולדברג- מצאתי נחמה. כשנמנמנו דקות, כדי להיטען, יכולתי לשמוע בנשימה שלך, שהפכה כבדה, רציפה ורועמת- את השקט.
וכשהיית קרובה להפליא, ורחוקה שנות אור ממני- הפכת בין רגע לבלתי-נגישה-עד-כאב.
ובכל זאת, לרגעים, התרוקנתי מהלבד שלי.
"הלא ידענו להקיץ ביחד
ולא הפריד בינינו החלום
פקחנו את עינינו אל היום
צמודי גופות בלי משטמה ופחד. "
[לאה גולדברג]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
