אני חושבת שהדבר הכי מכונן בילדות, כילד שמן, זה המבטים. אי אפשר להתחמק מהם, ברור לך, גם אם לא אומרים את הדברים בקול, שאלו שסביבך בוחנים אותך ומרחמים על הילד שיכולת להיות. גם ההורים, לא צריכים להגיד הרבה כדי שתדע שהם מאוכזבים. זה לא בבחירת המילים, זה גם לא בהפצרות הנישנות של "אבל כבר אכלת שוקולד אחד היום"- זה פשוט במבט.
בתור נערה שמנה, כבר מחלחלת פנימה ההבנה, שאין לך סיכוי בעולם ה"רגיל"- את שייכת לסקלה אחרת. הסתירה הזו- בין היותך הכי בולטת, לבין העובדה המובהקת, שמקיומך הכי קל להתעלם. למדתי בימים ההם, איך להיות הכי נחמדה, הכי מכילה, הכי מקבלת אבל יותר מהכל, כנראה, למדתי שאין לי בחירה בחיים האלו, וגם אין מי שיבחר בי.
גם כשהפכתי לאישה צעירה- אמנם רזה יותר מהנערה והילדה שהייתי- לא יכולתי להתנתק מהתחושה הנוראית הזו: שממשיכים להסתכל עלי. וכשבוחנים, רואים את שכבות השומן שאני לובשת בכל בוקר. רואים, מבעד לעור השקוף, את כל שעבר לי בפה. ומרחמים על הפנים היפות, שמתבזבזות בגוף העייף. ובעיקר משקרים לי חצאי-אמיתות.
גם כשרזיתי [קצת] נותרתי אותה ילדה שמנה, שלא מאמינה שמישהו[י] יכול[ה] לבחור בי.
הכי הייתי רוצה, ללמוד לאהוב את עצמי בזכות מה שאני, ולא "על אף". אני יודעת, שרק כשאני אוכל לאהוב את עצמי, כמו שאני, אוכל לחוות שוב, אהבה ממלאת ומציפה ומכילה. והרי כל זמן שאני לא אוהבת אותי, אני לא מצליחה להאמין לאף אחת שטוענת שהיא אוהבת אותי. אני לא מצליחה לקבל את האפשרות הזו. אני פשוט לא מסוגלת.
"בתוך אגם קפוא,
אני רואה תמונה
שלי לפני שנים,
אני לא מזהה..."
[רונה קינן]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
