רגעי-בוקר שכאלו, כשהכל מתנהל סביבי באטיות, ואני שוב שולפת את השפכטל, כדי לגרד את עצמי מהמיטה - גורמים לי לתהות מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. אני זוכרת שבתור ילדה בת 6 רציתי להיות ראש-הממשלה. אחר, לרגע קצר, חלפה במוחי האפשרות להיות וטרנירית. אבל בגיל 10 התגבשתי, והחלטתי שאני אהיה פרופסור למתמטיקה. כלומר, לפחות עד גיל 14, שם, איבדתי כל כיוון.
עד היום- החיים לקחו אותי לתחנה הבאה- תיכון- קצת עבודה של לפני צבא- קד"צ - צבא - קצת עבודה של אחרי צבא- לימודים. בחרתי דברים מכורח האינרציה, אבל עכשיו, כשסוף התואר הראשון מבצבץ מעבר לפינה- ברור לי יותר מתמיד, שאני לא רואה את עצמי מתעסקת בתחום שלומדת.
אני מודה בפני עצמי היום, שבעיקר, אני פוחדת להתבגר. אני פוחדת להתחייב לקריירה כלשהי. אני פוחדת לקחת אחריות גדולה מדיי בעבודה. אני פוחדת להצליח מדיי בלימודים. אני פוחדת להכניס את עצמי למקומות של הצלחה-מחייבת, מקומות שלא אוכל לסגת מהם אחר כך, למקומות שאין מהם דרך חזרה. כן, יש סוג של קסם בבחירה שלא לבחור, אבל יש גם ילדותיות בועטת ומורדת, שמסרבת להתבגר ולהכיר באחריות שעלי לקחת על עצמי. [ואולי זה מרד-גיל-ההתבגרות שהתעכב בעשר שנים?]
מוזרה לי הסתירה הזו, ביני העצמאית כל כך מגיל צעיר, זו שיודעת ויכולה להסתדר בכוחות עצמה מאז ומעולם בערך, זו שלא תשען על אף אחד כמעט אף פעם, זו שתשאר חזקה ובשליטה- לבין האני האחרת, שנצרכת, שזקוקה לחמלה [ולפעמים אף לרחמים], זו שמוכרחה לדעת שבמידת הצורך, יהיה מישהו להשען עליו, זו שקושרת לעצמה אנשים בכבלים בלתי נתנים לניתוק, שלא מוכנה לקחת אחריות עד-הסוף, שפוחדת, שמשותקת מאפשרות ה"לבד".
לפעמים אני שואלת את עצמי, אם בין כל הפחדים, אני לא פוחדת גם מסתם להיות מאושרת.
אני יודעת שהפחד שלי מונע ממני לעשות הרבה דברים. אני לא משוכנעת שיש בי מספיק אומץ, כדי להתמודד עם כל שכבות הפחד שממלא אותי. לפעמים מרגישה, כמו הייתי בקבוק עם חול צבעוני מים המלח. מורכבת שכבות-חול-צבעוני-נאיבי של פחדים, שלא מאפשרות לי גישה לפחד הראשוני, העמוק ביותר, שעוצר אותי מלחיות.
"ראיתי את היד שלי דופקת על דלת
מתנגשת בעץ לשניה
שאין ממנה דרך חזרה..."
[רונה קינן]
הלוואי שהייתי אמיצה מספיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
