פיתחתי אובססיה משונה לחדשות שאני מטפחת מזה שנים. בכל רגע נתון, מוכרחה לדעת מה קורה- כמו יש בפיסת המידע, מגננה. כמו הידיעה החדשותית וכל ספקטרום הפרשנויות הנוגעות לה, יכולות לגונן עלי.
והרי החדשות, עיקרן תחילה:
העתיד צפוי להיות שחור: לא ברור עתיד הכלכלה [אינפלציה, משבר כלכלי, מחירי הדלק המאמירים, עליית האבטלה], לא ברור העתיד הבטחוני [אראן, האביב הערבי, מהומות הסרט], גם עתיד הבטחון הפנימי לא ברור [רצח, אונס, תאונות פגע-וברח, שודים]. אפילו ארה"ב כבר לא אי-בטחון עבור ישראל, לפחות לא כשהייתה.
פאנל הפרשנים מוסיף:
בתוך כל זה- איך אפשר לתכנן או לצפות לעתיד. בתוך כל זה- האם יש בכלל עתיד?
כתבת-פרופיל-על-מישהי-בלתי-נראית [שנועדה לגעת בעצבים הרגישים]:
התעוררתי הבוקר מסיוט [שוב סיוט. זה כבר מתחיל להיות מטריד.]
חלמתי שבזמן שאני מדברת בטלפון עם חברה שגרה שני בניינים לידי, נשמע פיצוץ גדול- השיחה מתנתקת- ומההתבוננות בחלון, מבינה שהבניין בו היא מתגוררת נפגע פגיעה ישירה מטיל. אני צועקת להורים שיבואו לממ"ד, ומביאה שני בקבוקי מים- מי יודע כמה זמן השהייה הזו תמשך. אני מנסה לתפוס את החברה, אבל הרשת הסלולרית לא מגיבה, או משהו בסגנון. אנשים יוצאים מהבניין בו היא גרה, כשהוא עלול להתמוטט בכל שניה.
לא. אני לא גרה בדרום. אף פעם לא חוויתי נפילת טילים עלי, אבל אני משקשקת מפחד לקראת האפשרות הזו. זה לא שאכפת לי למות- בתור אחת ש"מאמינה במדע" ובעולם שאחרי, כל זמן שהמוות לא יהיה מלווה בייסורים- יהיה בסדר... זה רק שאני לא אוכל להתמודד עם אי הוודאות שתתלווה, כאשר יהיה ברור שצפויות להיות נפילות טילים- וכשלא יהיה לי מושג, האם לזוז ימינה או שמאלה- כשהבחירה בכל אחד מהם, היא בחירה בחיים או במוות.
ונעבור לתחזית:
הסתיו כבר פה.
[שיר רקע] "ילדות גדולות בוכות עכשיו/ כל שנה בסתיו..."
מבט נוגה של יונית לוי:
והכי קשה, זה זה שאני אוהבת את המדינה הזו עד בלי דיי. שאני לא רואה לי עתיד בשום מקום אחר. שאני כרוכה בארץ הזו. זה לבחור מחדש בכל בוקר, לחיות פה את חיי, למרות המורכבות. אולי בעצם, בזכותה.
"בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ"
מי ייתן והשנה החדשה תפתיע אותנו, בטוב שבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
