חדר. חלון-כפרי-רחב צבוע בגוון כחול-ירוק, ממסגר עץ חיפאי על רקע הכחול של השמיים, ואת האור שחודר דרכו. שתי כורסאות אדומות מוארות בשמש, שטיח קטן, שולחן עגול, והעניים שלי - לא יכולות להתרכז בדבר מלבד כוננית הספרים בפינה. המדף השני מלמטה, ליתר דיוק. התמכרות לגוונים המוכרים כל כך, של ספרי השירה שאנחנו חולקות.
אני מנסה לדבר איתך. מיישרת מבט פנימה, לתוך העיניים שלך, והולכת לאיבוד. האיבוד שלך מרתק אותי. הסקרנות משתלטת עלי. תני לי אות. תני לי רמז- הגידי משהו שאדע. שאדע שהתחושות לא מרמות אותי הפעם- שחלקים בך, דומים לחלקים בי. שהסיפור שלי, נושק לא אחת, לסיפור שלך. שהנפשות שלנו חולקות מכנה משותף. "התחושות לא מספיקות לך?" את שואלת בפליאה. כאילו אפשר לסמוך על תחושות, כאילו אין להן נטייה תמידית לתעתע, להיענות ברמאות למשאלות הכמוסות שלנו.
ההכרה שלי נמוגה בתוך כל הירוק-הצהוב-האדום-והאיבוד הזה.
לדבר-מילים מערפל לי את המוח. בואי נכתוב. אות לאות, פסיק לעוד מילה. שביל כתוב בדרך אֵלָאנִי. ערפילי הזכרון מכסים את הנהרות שגועשים בי תחתם. אני שוקעת באיבוד שבי- עוד נוכחת- אבל נשאבת בכל רגע, עמוק יותר לתוכו. התמונה הופכת עמומה, הצבעים דהויים אבל האור מסנוור אותי. המשפטים שנאמרים בחדר, הופכים הבהרות תלושות, הקול זוחל במהירות-החלזון.
לא מסוגלת לחשוב.
בואי נכתוב. בואי נכתוב.
ב ו א י
"ההכרה שלי נמוגה/ כמו נרות נשמה ביום כיפור..." [יונה וולך]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
