המרפסת

שוב מוצאת את עצמי שוכבת מתחת לפוך ובוררת מילים. מנסה לחשוב סביב מה להעמיד מסגרת, על איזה חלק לשים את הפוקוס. 

אולי את צודקת, ואחרי הכל, אני כן רגישה לפרטים. מתחשק לי לדייק את הדברים בעולם, כשם שהכאבים מדוייקים בנו [כמו שכתב עמיחי ב"פתוח סגור פתוח"]. המילים יוצאות לי בצורה טבעית, מתמקמות בסדר מתקבל על הדעת, נשפכות בתבניות מעניינות. הפסיקים, מתאימים את הקורא הזר, לאיטיות בה אני מדברת במציאות. התבוננות שטחית תסגיר סוג של יופי- העמקה תעיד, שלא אמרתי דבר. 

יש בי הערכה מוגזמת לאסתטיקה. לפעמים, זה כל מה שיש בי. אווירה בלי תוכן, בצק עלים תפוח, חסר מלית. 

אני רוצה להפסיק לצייר אווירות במילים, ולהכניס פנימה אמת אובייקטית, התרחשות, הגיג, אמירה. אני רוצה למצא בי את התוכן. לא להסתפק עוד באריזה החביבה שאני יכולה להיות. 

"עמוק, הלוואי והייתי עמוק, עמוק... בדיוק כמו שאני, כמו שאני, יומרני..." [שלמי שבן.]