מאחורי גוש השומן במראה, מזהה קצוות של אני. מנסה להכניס את הבטן פנימה, אבל עצירת-הנשימה מגלה רק עודפי עור חרוצי קווים, כמו גזע עץ שמן ועתיק או מצח מקומט של בן מאה ושלוש. מרימה את הידיים, כמו יש בפעולה הזו להסוות מעט, את השדיים- בלונים שרוקנו מהאוויר, והם מתוחים, חלולים, נפולים- חסרי חיים. מצמידה את קצה הפנים לגרון, וצובטת בחוזקה את הסנטר הכפול שמתחבא שם, בנסיון נואש לתלוש. תופסת בידיים את הכרס, מקפלת אותה לכיוון הטבור- לו אפשר היה להשטיח את העור הזה [או לפחות לחתוך אותו עם סכין קצבים]. אצבע נוגעת, למול המראה, בקורי העכביש הלבנים והעמוקים, שנסדקו בעור שלי בצבעים של אדום וורוד, בימים בהם הייתי פלוס ארבעים קילוגרמים. [סימני מתיחה, מסתבר, אי אפשר להוריד.]
מרגישה מרומה: גם אם ארד את עשרת הקילוגרמים הנותרים- הגוף, על הצלקות והסדקים שבו, לא ישתנה.
והרמאית שבי מוסיפה: הבגדים מסתירים הכל. הגיזרה הגבוהה משטיחה את הבטן, והסקיני ממצק את הישבן. החזייה מעצבת את פלסטלינת-השדיים בזווית ובצורה הנבחרת. "את לא שמנה", אומרים לי שוב ושוב, האחדים שמאמינים בזה באמת, ואלו שפשוט מנסים לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי [כאילו ששמנים הם עיוורים].
איך אסביר להם ששמנה זה תמיד בראש. וזה לעולם למול המראה.
שמנה זה מתחת לבגדים.
[איך אוהב את עצמי?]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
