המרפסת

פיתחתי אובססיה משונה לחדשות שאני מטפחת מזה שנים. בכל רגע נתון, מוכרחה לדעת מה קורה- כמו יש בפיסת המידע, מגננה. כמו הידיעה החדשותית וכל ספקטרום הפרשנויות הנוגעות לה, יכולות לגונן עלי.

והרי החדשות, עיקרן תחילה:

העתיד צפוי להיות שחור: לא ברור עתיד הכלכלה [אינפלציה, משבר כלכלי, מחירי הדלק המאמירים, עליית האבטלה], לא ברור העתיד הבטחוני [אראן, האביב הערבי, מהומות הסרט], גם עתיד הבטחון הפנימי לא ברור [רצח, אונס, תאונות פגע-וברח, שודים]. אפילו ארה"ב כבר לא אי-בטחון עבור ישראל, לפחות לא כשהייתה.

פאנל הפרשנים מוסיף:

בתוך כל זה- איך אפשר לתכנן או לצפות לעתיד. בתוך כל זה- האם יש בכלל עתיד?

כתבת-פרופיל-על-מישהי-בלתי-נראית [שנועדה לגעת בעצבים הרגישים]: 

התעוררתי הבוקר מסיוט [שוב סיוט. זה כבר מתחיל להיות מטריד.] 

חלמתי שבזמן שאני מדברת בטלפון עם חברה שגרה שני בניינים לידי, נשמע פיצוץ גדול- השיחה מתנתקת- ומההתבוננות בחלון, מבינה שהבניין בו היא מתגוררת נפגע פגיעה ישירה מטיל. אני צועקת להורים שיבואו לממ"ד, ומביאה שני בקבוקי מים- מי יודע כמה זמן השהייה הזו תמשך. אני מנסה לתפוס את החברה, אבל הרשת הסלולרית לא מגיבה, או משהו בסגנון. אנשים יוצאים מהבניין בו היא גרה, כשהוא עלול להתמוטט בכל שניה. 

לא. אני לא גרה בדרום. אף פעם לא חוויתי נפילת טילים עלי, אבל אני משקשקת מפחד לקראת האפשרות הזו. זה לא שאכפת לי למות- בתור אחת ש"מאמינה במדע" ובעולם שאחרי, כל זמן שהמוות לא יהיה מלווה בייסורים- יהיה בסדר... זה רק שאני לא אוכל להתמודד עם אי הוודאות שתתלווה, כאשר יהיה ברור שצפויות להיות נפילות טילים- וכשלא יהיה לי מושג, האם לזוז ימינה או שמאלה- כשהבחירה בכל אחד מהם, היא בחירה בחיים או במוות. 

ונעבור לתחזית: 

הסתיו כבר פה.

[שיר רקע] "ילדות גדולות בוכות עכשיו/ כל שנה בסתיו..." 

מבט נוגה של יונית לוי: 

והכי קשה, זה זה שאני אוהבת את המדינה הזו עד בלי דיי. שאני לא רואה לי עתיד בשום מקום אחר. שאני כרוכה בארץ הזו. זה לבחור מחדש בכל בוקר, לחיות פה את חיי, למרות המורכבות. אולי בעצם, בזכותה.

"בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ"

מי ייתן והשנה החדשה תפתיע אותנו, בטוב שבה. 

רגעי-בוקר שכאלו, כשהכל מתנהל סביבי באטיות, ואני שוב שולפת את השפכטל, כדי לגרד את עצמי מהמיטה - גורמים לי לתהות מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. אני זוכרת שבתור ילדה בת 6 רציתי להיות ראש-הממשלה. אחר, לרגע קצר, חלפה במוחי האפשרות להיות וטרנירית. אבל בגיל 10 התגבשתי, והחלטתי שאני אהיה פרופסור למתמטיקה. כלומר, לפחות עד גיל 14, שם, איבדתי כל כיוון.

עד היום- החיים לקחו אותי לתחנה הבאה- תיכון- קצת עבודה של לפני צבא- קד"צ - צבא - קצת עבודה של אחרי צבא- לימודים. בחרתי דברים מכורח האינרציה, אבל עכשיו, כשסוף התואר הראשון מבצבץ מעבר לפינה- ברור לי יותר מתמיד, שאני לא רואה את עצמי מתעסקת בתחום שלומדת.

אני מודה בפני עצמי היום, שבעיקר, אני פוחדת להתבגר. אני פוחדת להתחייב לקריירה כלשהי. אני פוחדת לקחת אחריות גדולה מדיי בעבודה. אני פוחדת להצליח מדיי בלימודים. אני פוחדת להכניס את עצמי למקומות של הצלחה-מחייבת, מקומות שלא אוכל לסגת מהם אחר כך, למקומות שאין מהם דרך חזרה. כן, יש סוג של קסם בבחירה שלא לבחור, אבל יש גם ילדותיות בועטת ומורדת, שמסרבת להתבגר ולהכיר באחריות שעלי לקחת על עצמי. [ואולי זה מרד-גיל-ההתבגרות שהתעכב בעשר שנים?] 

מוזרה לי הסתירה הזו, ביני העצמאית כל כך מגיל צעיר, זו שיודעת ויכולה להסתדר בכוחות עצמה מאז ומעולם בערך, זו שלא תשען על אף אחד כמעט אף פעם, זו שתשאר חזקה ובשליטה- לבין האני האחרת, שנצרכת, שזקוקה לחמלה [ולפעמים אף לרחמים], זו שמוכרחה לדעת שבמידת הצורך, יהיה מישהו להשען עליו, זו שקושרת לעצמה אנשים בכבלים בלתי נתנים לניתוק, שלא מוכנה לקחת אחריות עד-הסוף, שפוחדת, שמשותקת מאפשרות ה"לבד".

לפעמים אני שואלת את עצמי, אם בין כל הפחדים, אני לא פוחדת גם מסתם להיות מאושרת. 

אני יודעת שהפחד שלי מונע ממני לעשות הרבה דברים. אני לא משוכנעת שיש בי מספיק אומץ, כדי להתמודד עם כל שכבות הפחד שממלא אותי. לפעמים מרגישה, כמו הייתי בקבוק עם חול צבעוני מים המלח. מורכבת שכבות-חול-צבעוני-נאיבי של פחדים, שלא מאפשרות לי גישה לפחד הראשוני, העמוק ביותר, שעוצר אותי מלחיות.  

"ראיתי את היד שלי דופקת על דלת

מתנגשת בעץ לשניה

שאין ממנה דרך חזרה..."

[רונה קינן] 

הלוואי שהייתי אמיצה מספיק.

אני חושבת שהדבר הכי מכונן בילדות, כילד שמן, זה המבטים. אי אפשר להתחמק מהם, ברור לך, גם אם לא אומרים את הדברים בקול, שאלו שסביבך בוחנים אותך ומרחמים על הילד שיכולת להיות. גם ההורים, לא צריכים להגיד הרבה כדי שתדע שהם מאוכזבים. זה לא בבחירת המילים, זה גם לא בהפצרות הנישנות של "אבל כבר אכלת שוקולד אחד היום"- זה פשוט במבט. 

בתור נערה שמנה, כבר מחלחלת פנימה ההבנה, שאין לך סיכוי בעולם ה"רגיל"- את שייכת לסקלה אחרת. הסתירה הזו- בין היותך הכי בולטת, לבין העובדה המובהקת, שמקיומך הכי קל להתעלם. למדתי בימים ההם, איך להיות הכי נחמדה, הכי מכילה, הכי מקבלת אבל יותר מהכל, כנראה, למדתי שאין לי בחירה בחיים האלו, וגם אין מי שיבחר בי. 

גם כשהפכתי לאישה צעירה- אמנם רזה יותר מהנערה והילדה שהייתי- לא יכולתי להתנתק מהתחושה הנוראית הזו: שממשיכים להסתכל עלי. וכשבוחנים, רואים את שכבות השומן שאני לובשת בכל בוקר. רואים, מבעד לעור השקוף, את כל שעבר לי בפה. ומרחמים על הפנים היפות, שמתבזבזות בגוף העייף. ובעיקר משקרים לי חצאי-אמיתות.

גם כשרזיתי [קצת] נותרתי אותה ילדה שמנה, שלא מאמינה שמישהו[י] יכול[ה] לבחור בי. 

הכי הייתי רוצה, ללמוד לאהוב את עצמי בזכות מה שאני, ולא "על אף". אני יודעת, שרק כשאני אוכל לאהוב את עצמי, כמו שאני, אוכל לחוות שוב, אהבה ממלאת ומציפה ומכילה. והרי כל זמן שאני לא אוהבת אותי, אני לא מצליחה להאמין לאף אחת שטוענת שהיא אוהבת אותי. אני לא מצליחה לקבל את האפשרות הזו. אני פשוט לא מסוגלת. 

"בתוך אגם קפוא, 

אני רואה תמונה

שלי לפני שנים, 

אני לא מזהה..." 

[רונה קינן] 

מהזווית הנמוכה בה חצי-שכבתי, ואת ישבת שעונה על הכרית שלי, יכולתי לעקוב באדיקות אחר האצבעות שלך, המתהדקות על מיתרים משתנים, ועל אלו הפורטות מיתר מיתר, עושות מעשה אהבה אקוסטי מתמשך. בריאת הצלילים, הייתה בי כמו נביעת מעיין מאצבעות מיומנות, להרוות צמאוני. ולא היו בינינו, אלא גלים של עונג, תווים מרחפים. וכשלרגע, כמעט נשברת, והעיניים שלך הפכו נוצצות מאכזבה, פחדתי לגעת. ידיי הנמתחות לחבקך- הפכו משותקות. אחר, הייתה חמימות בשתיקה שהפכה לנו לא-מאיימת ואפשרית. ובשלווה שהצלחנו לייצר על מיטה- ובינינו, רק המילים של גולדברג- מצאתי נחמה. כשנמנמנו דקות, כדי להיטען, יכולתי לשמוע בנשימה שלך, שהפכה כבדה, רציפה ורועמת- את השקט.

וכשהיית קרובה להפליא, ורחוקה שנות אור ממני- הפכת בין רגע לבלתי-נגישה-עד-כאב.

ובכל זאת, לרגעים, התרוקנתי מהלבד שלי.

"הלא ידענו להקיץ ביחד

ולא הפריד בינינו החלום

פקחנו את עינינו אל היום

צמודי גופות בלי משטמה ופחד. " 

[לאה גולדברג]

לפעמים בזויית העין, מנצנצים בי זכרונות מתוקים של עתיד: 

אתנדנד בגינה של בית הלבנים עם גג הרעפים האדום, עם קפה מהביל של שבת בבוקר, והיא תגש אלי, למחווה קטנה, בלתי-נראית בעין זרה, ולשניה של תשומת-לב ואושר, תלטף את ספק-הכתף-ספק-השכמות שלי. אצטמרר קצת, ואחייך לקראתה. נדבר על אה ועל דא, נצחק קלות ברצף עקיצות הדדי, נשב חבוקות-מכורבלות-מקורמלות זו בזו. נתענג על בוקר-סתוי-בכפר. 

אני לא זוכרת אם הבית הוא שלנו, לא זוכרת את צבע כוס הקפה או כמה סוכר יהיה בו. אבל בעיקר, אני לא מצליחה לזכור את תווי פניה, את מרקם שערה או את צבע עורה. 

מי את? 

מי את שתוכלי לגרום לי למצא בית ביחד שלנו.

[חזרתי. אני חושבת. אני מקווה.]