המרפסת

מאחורי גוש השומן במראה, מזהה קצוות של אני. מנסה להכניס את הבטן פנימה, אבל עצירת-הנשימה מגלה רק עודפי עור חרוצי קווים, כמו גזע עץ שמן ועתיק או מצח מקומט של בן מאה ושלוש. מרימה את הידיים, כמו יש בפעולה הזו להסוות מעט, את השדיים- בלונים שרוקנו מהאוויר, והם מתוחים, חלולים, נפולים- חסרי חיים. מצמידה את קצה הפנים לגרון, וצובטת בחוזקה את הסנטר הכפול שמתחבא שם, בנסיון נואש לתלוש. תופסת בידיים את הכרס, מקפלת אותה לכיוון הטבור- לו אפשר היה להשטיח את העור הזה [או לפחות לחתוך אותו עם סכין קצבים]. אצבע נוגעת, למול המראה, בקורי העכביש הלבנים והעמוקים, שנסדקו בעור שלי בצבעים של אדום וורוד, בימים בהם הייתי פלוס ארבעים קילוגרמים. [סימני מתיחה, מסתבר, אי אפשר להוריד.] 

מרגישה מרומה: גם אם ארד את עשרת הקילוגרמים הנותרים- הגוף, על הצלקות והסדקים שבו, לא ישתנה. 

והרמאית שבי מוסיפה: הבגדים מסתירים הכל. הגיזרה הגבוהה משטיחה את הבטן, והסקיני ממצק את הישבן. החזייה מעצבת את פלסטלינת-השדיים בזווית ובצורה הנבחרת. "את לא שמנה", אומרים לי שוב ושוב, האחדים שמאמינים בזה באמת, ואלו שפשוט מנסים לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי [כאילו ששמנים הם עיוורים].

איך אסביר להם ששמנה זה תמיד בראש. וזה לעולם למול המראה.

שמנה זה מתחת לבגדים.

[איך אוהב את עצמי?]

שוב מוצאת את עצמי שוכבת מתחת לפוך ובוררת מילים. מנסה לחשוב סביב מה להעמיד מסגרת, על איזה חלק לשים את הפוקוס. 

אולי את צודקת, ואחרי הכל, אני כן רגישה לפרטים. מתחשק לי לדייק את הדברים בעולם, כשם שהכאבים מדוייקים בנו [כמו שכתב עמיחי ב"פתוח סגור פתוח"]. המילים יוצאות לי בצורה טבעית, מתמקמות בסדר מתקבל על הדעת, נשפכות בתבניות מעניינות. הפסיקים, מתאימים את הקורא הזר, לאיטיות בה אני מדברת במציאות. התבוננות שטחית תסגיר סוג של יופי- העמקה תעיד, שלא אמרתי דבר. 

יש בי הערכה מוגזמת לאסתטיקה. לפעמים, זה כל מה שיש בי. אווירה בלי תוכן, בצק עלים תפוח, חסר מלית. 

אני רוצה להפסיק לצייר אווירות במילים, ולהכניס פנימה אמת אובייקטית, התרחשות, הגיג, אמירה. אני רוצה למצא בי את התוכן. לא להסתפק עוד באריזה החביבה שאני יכולה להיות. 

"עמוק, הלוואי והייתי עמוק, עמוק... בדיוק כמו שאני, כמו שאני, יומרני..." [שלמי שבן.]

איכשהו הצלחתי להשאר פיכחת, למרות כל אדי האלכוהול שמילאו את החלל המעושן מלברו-אדום, ווג, וכל שאר ספקטרום סיגריות הביניים. האוויר הכבד מטבק, הצליח לעמעם מעט את התמונות מספק-מפגש-פיסגה-ספק-שוק-בשר אליו הוזמנתי כמה ימים קודם. שאפתי נשימה עמוקה מהנרגילה במרפסת, והוצאתי את האוויר לאט-לאט, מייצרת בדרך עיגולי-עשן קטנים. אחר עוד נשיפה עמוקה- שיעלה לראש לשניות של חוסר חמצן מלווה בסחרור הנעים והמשכר הזה, סַטְלָה-כְּשִירה-לנהיגה.

היא, פיזזה בין כל הנשים שהיו שם. מעניקה לכל אחת, דקות-חסד קצרות, וממשיכה בתנועה לעבר עוד ועוד בנות. הסתכלתי בעיניים הגדולות שלה, הפקוחות בסקרנות-ילדית קבועה. לא היה בהן עוד שקט, אלא חיפוש אחר קרקע יציבה שלא נראתה באופק של אותו הלילה. היא שלחה לי מבטים של הצילו, ואני החזרתי חיוכים מרגיעים. 

את מבלבלת אותי מאוד בקרוב-רחוק-קרוב שלך. באי היכולת להתחייב. בבחירה לקרב ולשמור על דיסטנס. 

מי תרצי שאהיה לך?

ואולי חשוב מכך-

מי ארצה להיות?

חדר. חלון-כפרי-רחב צבוע בגוון כחול-ירוק, ממסגר עץ חיפאי על רקע הכחול של השמיים, ואת האור שחודר דרכו. שתי כורסאות אדומות מוארות בשמש, שטיח קטן, שולחן עגול, והעניים שלי - לא יכולות להתרכז בדבר מלבד כוננית הספרים בפינה. המדף השני מלמטה, ליתר דיוק. התמכרות לגוונים המוכרים כל כך, של ספרי השירה שאנחנו חולקות.

אני מנסה לדבר איתך. מיישרת מבט פנימה, לתוך העיניים שלך, והולכת לאיבוד. האיבוד שלך מרתק אותי. הסקרנות משתלטת עלי. תני לי אות. תני לי רמז- הגידי משהו שאדע. שאדע שהתחושות לא מרמות אותי הפעם- שחלקים בך, דומים לחלקים בי. שהסיפור שלי, נושק לא אחת, לסיפור שלך. שהנפשות שלנו חולקות מכנה משותף. "התחושות לא מספיקות לך?" את שואלת בפליאה. כאילו אפשר לסמוך על תחושות, כאילו אין להן נטייה תמידית לתעתע, להיענות ברמאות למשאלות הכמוסות שלנו.  

ההכרה שלי נמוגה בתוך כל הירוק-הצהוב-האדום-והאיבוד הזה. 

לדבר-מילים מערפל לי את המוח. בואי נכתוב. אות לאות, פסיק לעוד מילה. שביל כתוב בדרך אֵלָאנִי. ערפילי הזכרון מכסים את הנהרות שגועשים בי תחתם. אני שוקעת באיבוד שבי- עוד נוכחת- אבל נשאבת בכל רגע, עמוק יותר לתוכו. התמונה הופכת עמומה, הצבעים דהויים אבל האור מסנוור אותי. המשפטים שנאמרים בחדר, הופכים הבהרות תלושות, הקול זוחל במהירות-החלזון. 

לא מסוגלת לחשוב. 

בואי נכתוב. בואי נכתוב. 

ב ו א י

"ההכרה שלי נמוגה/ כמו נרות נשמה ביום כיפור..." [יונה וולך]