החיים זה לא מה שסיפרו לי

יש אנשים שפשוט אי אפשר להגיד להם שהם חיים בשקר. זה מוציא אותי מדעתי. אדם יושב מולך, מספר לך מעשיות, אתה מאמת אותו מול השקרים שלו, מראה לו ממצאים, מסמכים ועוד אי אלו עובדות,  והוא עדיין מצליח לצאת מזה. זה מאוד מתסכל. וזה הכי מתסכל שאתה אוהב את הבן אדם. שאתה רק רוצה לשחרר אותו מהכאב שהוא נמצא בו. פתאום אני טיפ טיפה מצליחה להבין את פרידה מהאח הגדול, זו שכל כך לא רציתי בטובתה, זו שכאסתי עליה שהיא חושפת אנשים כשהם לא מוכנים לכך רגשית ומי היא בכלל שתעשה להם את זה, ועם זאת מי אני שאשחית את התמונה היפה הזו שאנשים מציירים לעצמם בראש רק כדי לשרוד ולהצדיק את הקיום שלהם.

אז מה אני עושה? אני פשוט עוזבת, מוותרת, (רק במידה שזו לא המשפחה שלי או חברי הקרובים – להם אני נותנת בראש) ונותנת לעולם להמשיך לנהוג כמנהגו, פשוט אני לא אהיה שם. אני לא יכולה לתאר כמה זה מקריז אותי שאנשים משקרים. אבל לא שקר קטן של הייתי בפגישה ובעצם הייתי במספרה. שקר קיומי. שקר שמתאר מה אדם עשה לאורך כל הדרך כשהוא בכלל לא עשה את זה או עשה משהו אחר בכלל. שקר שבנוי מהצגה שלמה הכוללת במה, תאורה, טקסט רהוט, השפלת אחרים ותזמורת רעשנית במיוחד רק בשביל להראות לי שאותו אדם עושה הכל כדי להראות לעולם שהוא טוב במה שהוא עושה. אנשים ימכרו את הילדים שלהם לפעמים רק כדי להראות לעולם שהם טובים במה שהם עושים. ומסכנים הילדים האלה, בסך הכל רצו חיבוק וקיבלו צרור של צרחות כי השכנים בדיוק הקשיבו והיה ראוי להראות להם שאנחנו מחנכים טובים. הכי מרגיזים אותי הם אלו שמשנים את דעתם לאורך הדרך, לאורך השיחה. כשהם קולטים שדעתך שונה משלהם, הם, בצורה מתוחכמת להפליא מסכימים איתך גם אם אמרת שאתה בעד התנחלויות והם בעד פינוי. זו ממש אומנות.

ואז אני שואלת את עצמי שאלה נוספת. למה אני זו שצריכה לתקן את העולם? מה איכפת לי בכלל אם כל אדם הולך עם המציאות המעוותת שלו? וסביר להניח שגם התפיסה שלי היא סובייקטיבית משהו, לא? הרי כולנו מונעים מפחדים, מרצון שיאהבו אותנו וכו'. למה כל כך קשה לי עם העובדה, שכשאני יושבת עם חבורת אנשים, והם יורדים על מישהו ועל אופן החיים שלו זה מטריף לי את החושים? ואני תמיד שואלת את עצמי, מה איכפת לכם? למה אתם צריכים להקטין מישהו אחר כדי להצדיק את הקיום שלכם? בסוף, בדרך כלל אני יושבת בשקט בשיחות מהסוג הזה, או אומרת משפט אחד בסגנון חייה ותן לחיות וממש משתדלת להשתלב או לפחות לשנות נושא. אגב, זה לא שאני אף פעם לא מבקרת סגנון חיים של מישהו, או דרך שבה בחר. אבל תסלחו לי אם אני אומרת את זה כך, יש דרך לומר את הדברים. אפשר גם להתמקד בטון הדיבור. הקלות הבלתי נסבלת של הניואנסים הקטנים של טון הדיבור חושפת את הבן אדם. אפשר בקלות לעמוד על מלוא הביטחון של אדם זה או אחר על פי טון הדיבור שלו.

זה לא שאני מוקפת אנשים שמשקרים לי כל היום, או רואים את המציאות בצורה מאוד מעוותת, יש לי גם כמה וכמה צדיקים בסדום בחיים הללו והם הקרובים אלי ביותר. ואני בטוחה שיש עוד מליונים כמוהם בעולם. אבל פעם ב, כשאני נתקלת באחד כזה זה שוב מוציא אותי מדעתי. ועוד יותר מוציאה אותי מדעתי העובדה שאני רוצה לטפל בהם, לשחרר אותם מהסבל שלהם, אבל אין לי את הכלים. דבר אחד אני כן יכולה להגיד, מאוד קל להתרגל לטוב ולדבר אמת אחרי שיוצאים ממערבולת השקרים – לא צריך זיכרון כל כך מיומן.  

אם תגגלו את המונח יום האישה הבינלאומי 2011 יעלו בעיקר תוצאות שיווקיות כאלה ואחרות המציאות לנשים מבצעים מפה ועד טימבקטו העיקר שנקנה, עוד סיבה למסיבה. אם תחפרו קצת יותר בתוצאות תגלו שמקורות היום הזה שורשיהם במאבקי הנשים בניו-יורק בתחילת המאה הקודמת אשר היו לוחמות צדק למען עצמן עם מטרה אמיתית ורצון להגיע לשוויון, כי אז לא היה כלום, היום המצב קצת שונה. אבל לחפור בעבר ובמקורות היום הזה הן כמו קליפת השום, זה בערך כמו לנסות להגיע לשורש הבעיה שלנו עם הפלשתינאים. ללכת אחורה למקורות לא יעזור כלום, באו נתקדם הלאה. חוץ מלהציג סטטיסטיקות עגומות, ולשמוע חברות כנסת שואגות מעל הבמה, ולקבל הנחות למגוון מוצרים, לא באמת קורה משהו ביום הזה. השינוי כבר נעשה מזמן ועכשיו רשתות השיווק חיות על האדים שלו.  

ככל שאני חושבת יותר על היום הזה הוא מעלה לי יותר את הסעיף. בכנות, למי בכלל אכפת מהיום הזה? מישהי פה מרגישה מקופחת? אני בחיי לא שמעתי סיפור ממקור ראשון על אישה שלא הצליחה בכל מה שעשתה בחייה כי גברים עמדו בדרכה. אני מאמינה באמת ובתמים שאם מישהו, או מישהי רוצים להתקדם שום דבר לא יעמוד בדרכם. והסיבה שנשים נמצאות ממצב שונה מגברים היא בגלל הבחירה שלהן. ובואו אני אגלה לכם סוד, זה בסדר. זה בסדר לבחור במשהו אחר.

נשים שאומרות שמצבנו גרוע כנשים מנסות לטחון מים שכבר נטחנו מאה שנה. המצב שלכן גרוע יקירותיי. נשים שנמצאות במצב רע, נמצאות במצב הזה בגלל האישיות שלהן ולא בגלל שהן נשים. ואם קבוצת נשים מרגישה שהיא מקופחת בשל היותה מורכבת מנשים, שתקומנה ותעשנה מעשה. כבר מזמן הזדמנויות השוויון פרוסות בפנינו ואנו לא חוטפות את ההיצע – אז אולי פשוט לא בא לנו? ואם אתן כל כך רוצות אז רוצו בעצמכן.

 היום כבר הכל פתוח בפני נשים אבל רובן עדיין בוחרות אחרת. אז מספיק עם הצביעות הזו  - אישה שרוצה ולא מצליחה להתקדם בחייה זו אשמתה בלבד, ולא כי המערכת עוצרת אותה, ולא כי יותר קשה, כי האישיות שלה בנויה בצורה כזו שלא בא לה להילחם בשדים הגדולים.  ואולי בגלל שלא בא לה לאבד את השנים היפות של ילדיה, ובגלל שאין לה אגו בגודל של הגלות וכל מושא חייה הוא להראות שהצליחה. כמובן שאני מדברת על הכלל ולא על מקרי קיצון, ואם מישהו פה ייתן לי דוגמא כזו או אחרת של מקרה קיצון הוא לא יזכה לתגובה.

אז חוץ מחגיגה אחת גדולה של הנחות ופינוקים, ואיזו סבתא בת 100 על כל תחנות האוטובוס בתל אביב,  ועוד כמה סטטיסטיקות עצובות שרק פורסמו כי העיתון חיפש קצת חדשות למלא את הדפים שלו, אין ביום הזה כלום. הוא לא מקדם אותנו- אם זו מטרתו, ורק מבזבז לנו את הכסף.

אשמח לקבל תלושי הנחות J

אם לא יהיה לי משהו טוב לכתוב עליו בקרוב הנשמה שלי תכבה. האצבעות בוערות והמח ריק ואין לי על מה לכתוב. אני משרשרת סיגריות, חוזרת על תרגילי הכתיבה של טובי הכותבים בעולם וכלום, פשוט בלוק. כבר יותר מחודשיים ואולי שלושה. אוף זה מרגיז. כל הארובות סגורות ואין לי את המברשת הזאת שמנקה אותן. וקוראים דברים, ויש פחדים, ויש אהבות ויש אכזבות ויש חיים בחוץ אבל בין האצבעות למקלדת שום דבר לא קורה. הכל סתום. הדפים נשארים לבנים, ונמחקים בזה אחר זה אחרי משפט או שניים, כמות המקום הפנוי שיש לי על ההארד דיסק במחשב נשארת מיותמת ורק אני והנשמה שלי רוצות לפרוץ החוצה ואין דרך. אין פתרון, אין סיפור, אין מילים ואין אותיות. הכל כמו מדבר סהרה ללא שום רמז נראה באופק מלבד כמה הפגנות של האני מול העצמי שלי.

חודשיים שלושה לא לכתוב זו ממש תקופת יובש רצינית. ואפילו עכשיו, אחרי שהצלחתי להוציא פסקה אחת לפחות שום דבר לא זורם לראש. כלום. נאדה. גורנישט. מה קורה? זה קצת מתחיל להפחיד עכשיו. אולי נשמת הכתיבה שלי מתה? אולי היא אבודה בעולם מקביל ממתינה שמישהו יושיע אותה ואני בעולם הזה עסוקה בעבודה והישרדות (לא הריאליטי) שנטשתי אותה לעולמים? ואם בכל זאת הצלחתי לכתוב פסקה וחצי למה אני לא מצליחה להצחיק את עצמי? לרגש? לסקרן? מי יקרא את החרא הזה? וחוץ ממי שיקרא אותו למה אני לא מרגישה מסופקת מהכתיבה הזאת? זה מה שהכי מפחיד, כי כל מה שכיף בכתיבה זו פריחת הנשמה בזמן שמעלים על הכתב את המחשבות, ההוויות, האהבות והאכזבות, ועכשיו אפילו לא דיגדוג קל שבקלים שמרטיט לא את הנפש בדרך כלל, אפילו הוא לא קפץ לביקור.

רק עכשיו, אחרי 2 פסקאות אני מתחילה להרגיש משהו. כמה פעמים כבר ניסיתי להתחיל לכתוב בתקופה האחרונה ושום דבר לא קרה. רק עוד ועוד קבצים של ווארד שנפתחו ונסגרו לשווא. וההרגשה הזו מרגישה לי מזוייפת, אני מכריחה את עצמי להרגיש ככה. אני נקרעת מגעגעים לאותיות האלו, לדפים האלו ולחיים הסוחפים של הכתיבה שלוקחים אותך למחוזות אחרים, אבל כלום, בלוק שחור שלא נותן לי להתקדם. מי אתה בלוק שחור, מהיכן הגעת ולמה אתה כאן. אולי שיח איתו יוכל לפורר את קיר הבטון הזה שיושב לי מאחורי העיניים ולא מוכן לזוז כבר חודשיים. מה אפשר לומר לו? כי כמו שאני רואה לטפס מעליו מאוד קשה ולשבור אותו עם פטיש זה כמעט בלתי אפשרי. אז אולי דיבור ברוח טובה יעזור. אבל אין לי מה להגיד לו. ואין לי מה להגיד לעצמי. אני רק יודעת עובדה שיש מחסום גדול שלא נותן להתקדם, ואני עומדת קטנטנה מולו, נקרעת מגעגועים למרחב שיש מאחוריו ואין לי מה לעשות עם זה.

אני פתוחה להמון הצעות, פתוחה להקשיב, פתוחה לנסות ובטח ובטח רוצה להתקדם. אבל יש לי הרגשה שזה לא יבוא מבחוץ, יש לי איזה קול פנימי שאומר לי, שאין ברירה שיש משהו שיושב עלי ושאני צריכה להתמודד איתו, לדבר איתו ולהגיע להסכם שלום, למרות שאני ממש לא במלחמה עם עצמי, לפחות לא בימים שטופי שמש חורפית אלו.

טוב זהו, עכשיו כבר באמת נתקעתי. אבל זה הרבה יותר ממה שהצלחתי להוציא מעצמי כבר חודשים.