אני לא מאמין גדול בבומבסטיות. וולאק, יש מצב, כשצריך וזה, אבל בכללי אני מעדיף בהרבה תכ'לס. זה חלק מהרצון שלי לראות אנשים ולא עמים או גזעים או קבוצות, ולשמוע מחשבות ורגשות ולא אידיאולוגיות וסיסמאות. אז בגלל זה הייתי צמחוני שש שנים וכמעט לא יצא לי לומר "בשר זה רצח" וממש שנאתי לומר שאני צמחוני מאידיאולוגיה ("אני סתם לא אוהב מוות מיותר" - מה שנכון עדיין, אבל לרוע המזל כבר אכפת לי פחות. התנוונתי), בגלל זה לא הלכתי ראש עם אנשים שהדעה שלהם שונה משלי באופן מוחלט, כי זה לא מקדם אף אחד; אני מנסה לחיות באמצע של הכל, להיות גם וגם. קיצוניות זה אחלה דבר, בגלל זה קראתי לפוסט שלי על עצמי "קיצוני" (למתעניינים, שני פוסטים אחורה). אני גם פריק וגם ערס וגם סאטלה וגם היפי וגם אוהב מסיבות טבע וגם אוהב מזרחית וגם הולך להופעות מטאל וגם משרת בצה"ל וגם לא אוהב אלימות. אפשר להיות קיצוני על הכל, ללכת באקסטרים עד הסוף וכל ה"לחיות את הרגע" המטומטם הזה שהיה רלוונטי איפשהו בגיל 16 שלי כשניסיתי לחיות סיסמאות.

אבל אני שם, באיזשהו מקום.

הבנתי את זה בטירונות, כשלקחו אותנו להר הרצל, תרבות יום א"לף מעפנה כזו, מור"ק וסיפורי גבורה וקבורה ויד ושם וכל הטררם. וזה היה בדיוק באמצע של הבלבלות שלי על עצמי עם צה"ל, בנקודה המדוייקת שבין "קרבי זה הכי" ובין "די לכיבוש". כל ההגעה שלי לגיוס זה סרט מהתחת. אחרי צו ראשון מלא רעל ("מה אתה רוצה לעשות בצבא?" "חמודה'לה, תרשמי טוב טוב: גולני-גבעתי-צנחנים-נח"ל-כפיר") שלחו לי זימון לקב"ן, שהודיע לי שאני הולך לקבל 21. אחרי צעקות ובלגאנים והפיכת שולחנות הוא הסכים להודות שאולי הוא טועה ואני צודק וצריכים לגייס אותי וזה ופה ושם, ושלח אותי לטיפול פסיכולוגי שלא רציתי ולא הייתי צריך. חזרתי אחרי חצי שנה כדי לגלות שעדיין מתכוונים לתת לי 21, המשכתי לריב עם צה"ל עוד חצי שנה, ובבוקר של הקב"ן האחרון התעוררתי בבית של סבתא של גל בת"א, אחרי שעזבתי את הווק  ובערך שבוע לפני ששון ולוקס ופהואן עפו ללוקסמבורג. באתי כבר לעלות על האוטובוס יעני, כבר הייתי בדרך לשם, ללשכת גיוס, בידיעה ברורה שאני הולך לקבל 21 סופית ולא יגייסו אותי. ואז נשברתי. על הזין שלי, מה לי ולצבא הזה? די כבר, בא לי להזדיין מהמדינה הדפוקה הזו ולעוף לאירופה, ואז לדרום אמריקה, ואז לתאילנד. ניסע בטרמפים, נעשן קצת, יהיה צחוקים, נסתדר. מה אני צריך את החיים האלה? צבא-הודו-מלצרות-שכירות-חתונה-דירה-משכנתא-שני ילדים וכלב כסרברבאק ערס למה מה קרה? זה אני? זה מי שאני רוצה להיות? אז לא עליתי על האוטובוס, קניתי סיגריות, חזרתי לדירה ועשיתי שאכטה. כי זה אני. כי זה מי שאני רוצה להיות.

שלושה שבועות אחרי זה, אני בקב"ן. "שמע גבר, באתי לומר לך דבר אחד: ניצחתם. שברתם אותי. לא רוצה להתגייס. לכו זדיינו, פנאן? שם אלף זין עלייך ועל כל הצבא הזה, לא מעניין אותי, לא רוצה את זה, לא צריך את זה, לא רציתם אותי אז הנה אני בחוץ. יום טוב."

"טוב, שמע, מגייסים אותך."

פי כסאומו.

אז בחזרה לטירונות, אנחנו בהר הרצל, שמענו אלף סיפורי גבורה מרגשים (הדבר שהכי ריגש אותי באותו יום בתכ'לס היה שמתן שאקרוב ניסה להפגין עד כמה הוא אינטיליגנט - שזה היה נורא קשה בטירונות שלי, כמובן - ותיקנתי בערך כל מילה שלישית שהוא אמר...), ואז משום מקום המדריך זרק איזה משהו על זה שכשיהודים בארה"ב מתפללים יש להם תפילה מיוחדת לשלום חיילי צה"ל. התפילה האחרונה בכל סידור, בשחרית, מנחה, ערבית, מועדים וחגים, התפילה האחרונה היא תמיד תפילה לשלום חיילי צה"ל. בחנוכה, כשהם מברכים על הנרות, הם אומרים שחיילי צה"ל הם ממשיכי דרכם של המכבים.

וזה עשה לי משהו.

זה נגע לי באיזשהו מקום נורא עמוק פתאום. בזהות שלי, בשפה שאני מדבר. אני? אביב הקטן מהקריות? מכבי? וזה מה שהם רואים כשהם מסתכלים עליי, אלפיים שנים של חלומות על השיבה לארץ, קיבוץ גלויות וקירוב המשיח, גבורה והיסטוריה על הגב שלי.

כן, כנראה שגם זה אני.

אז נכון שצה"ל זה חרא גוף והביורוקרטיה שלו מזעזעת והוא צבא כובש ויש המון פאקים והמון דברים לשיפור והמון חארטות וזה וזה וזה, אבל כנראה שגם יש סיבה שבחרתי - כן, בחרתי! - להיות חלק ממנו.

וזה למה אני נלחם.