אני מציאה לכל מי שלא קרא את הספר ורוצה לקרוא לצאת, כי אני הולכת לכתוב את אחד הפרקים ההכי אהובים עליי מהספר...
אז לפרק קוראים "המלאך" מי שלא רוצה לקרוא את הספר, או מי שרוצה לקרוא אבל אין לו בעיה לקרוא את הפרק הזה, שיקרא ויגיב בבקשה :)
המלאך
כשנסחפתי, חלמתי.
במקום שנישאתי בו מתחת פני המים האפלים,שמעתי את הקול המרנין ביותר שמוחי יכול היה להעלות באוב - וככל שהיה יפה, ככל שהיה מרומם, כך היה גם נורא. הייתה זאת נהמה אחרת; עמוקה יותר; שאגה פראית שהדהדה בחמת זעם.
כאב חד ריסק את ידי המורמת והחזיר אותי כמעט אל פני המים, אבל לא הצלחתי למצוא את דרכי למעלה ולא הלחתי לפקוח את עיני. ואז ידעתי שאני מתה.
כי מבעד למים הרבים שמעתי קול של מלאך קורא בשמי, קורא לי לאותו גן-העדן היחיד שרציתי בו.
"אוה, לא, בלה, לא!" קרא קולו של המלאך באימה.
מאחורי הקול הזה שנכספתי אליו, היה רעש אחר - המולה התגוששות נוראה שמוחי נרתע ממנה בבהלה. נהמת בס אכזרית, קול פיצוח מחריד, וצריחת קינה מזעזעת, שלפתע נפסקה...
ניסיתי להתרכז בקולו של המלאך.
"בלה, בבקשה! בלה, הקשיבי לי, בבקשה, בבקשה, בלה, בבקשה!" הוא התחנן.
כן, רציתי להגיד. לא חשוב מה. אבל לא הצלחתי למצוא את שפתי. "קארלייל" קרא המלאך, קולו המושלם מיוסר. "בלה, בלה, לא, אוה, בבקשה, לא, לא" והמלאך התייפח ללא דמעות, ביבבות מקוטעות. מלאך לא צריך לבכות, זה לא אמור להיות ככה. ניסיתי למצוא אותו, לומר לו שהכל בסדר, אבל המים היו עמוקים כל-כך הם לחצו עלי, ולא יכולתי לנשום.
חשתי לחץ חזק בנקודה אחת בראשי. זה כאב. אחר-כך, כשהכאב הזה הבקיע את החשכה, באו בעקבותיו עוד כאבים, כאבים חזקים. צעקתי, נחנקתי, ופרצתי מהברכה האפלה.
"בלה!" קרא המלאך. "היא איבדה קצת דם, אבל הפצע בראש לא עמוק," דיווח לי קול רגוע. "שים לב לרגל שלה, היא שבורה". נהמת זעם חנוקה פרצה משפתי המלאך. חשתי דקירה עזה בצד. לא ייתכן שאני בגן-עדן, נכון? יש פה יותר מדי כאב.
"גם כמה צלעות, אני חושב," המשיך הקול השיטתי. אבל הכאבים החריפים החווירו. כאב חדש, כאב צורב ביד, האפיל על כל הכאבים האחרים. מישהו שרף אותי.
"אדוארד," ניסיתי להגיד ו, אבל קולי היה כבד כל-כך ואיטי, לא הצלחתי להבין את עצמי. "בלה, את תהיי בסדר, את שומעת אותי, בלה? אני אוהב אותך."
"אדוארד" ניסיתי שוב. קולי היה עכשיו קצת יותר ברור. "כן, אני כאן", "זה שורף" ייבבתי. "אני יודע, בלה, אני יודע" - ואז פנה קול המיוס ממני אל מישהו שעמד רחוק יותר - "אתה לא יכול לעשות משהו?" , "התיק לי בבקשה... עצרי לרגע את הנשימה, אליס, זה יעזור." הבטיח קארלייל.
"אליס?" נאנקתי. "היא כאן, היא ידעה איפה למצוא אותך." "היד שלי כאבת," ניסיתי להגיד לו. "אני יודע, בלה. קארלייל ייתך לך משהו להפסיק את הכאב." "היד לי נשרפת!" צרחתי, סוף כל סוף הבקעתי דרך החשכה, ועיני נפקחו ברעדה. לא הצלחתי לראות את פניו, משהו חשוך וחם העיב על עיני. למה הם לא רואים את האש, למה הם לא מכבים אותה? קולו היה מבוהל. "בלה?" "האש! שמישהו יכבה א האש!" צרחתי כשהאש שרפה אותי. "קארלייל! היד שלה!" "הוא נשך אותה" קולו של קארלייל כבר לא היה רגוע, הוא היה מזועזע.
שמעתי את אדוארד נשנק באימה. "אדוארד, אתה צריך לעשות את זה.", קולה של אליס היה קרוב לראשי. אצבעות צוננות סילקו את הרטיבות מעיני. "לא!" הוא שאג.
"אליס," נאנקתי. "יש אולי סיכוי," אמר קארלייל. "מה?" התחנן קולו של אדוארד. "תבדוק אם אתה יכול למצוץ את הארס. הפצע נראה די נקי." כשקארלייל דיבר, הרגשתי לחץ נוסף בראשי, משהו כאילו ננעץ בגולגולת ומשך אותה. אבל הכאב הזה נבלע בכאב השרפה. "זה יעבוד?" קולה של אליס היה מתוח. "אני לא יודע," אמר קארלייל. "אבל צריך להזדרז"
קארלייל, אני..." אדוארד היסס " אני לא בטוח שאוכל לעשות אז זה." לקולו היפה היה שוב צליל מיוסר. "אתה הוא זה שצריך להחליט, איך שלא יהיה. אני לא יכול לעזור לך. אני צריך לעצור את הדימום מהראש, אם תשאב לה דם מהיד"
התפתלתי להשתחרר מעינויי האש הבוערת שלפתה אותי, והתנועה עוררה את הכאב המחליט ברגל. "אדוארד!" צרחתי. הרגשי שעיני עצמות שוב. פקחתי אותן במאמץ נואש למצוא את פניו. ומצאתי. לבסוף הצלחתי לראות את פניו המושלמות. הוא הביט בי, ופניו התעוותו והפכו למסכה של היסוס וכאב.
"אליס, הביאי לי משהו לקבע את הרגל שלה!" קארלייל רכן מעלי בינתיים וטיפל בראשי. "אדוארד, אתה חייב לעשות את זה עכשיו,לפני שיהיה מאוחר מדי." פניו של אדוארד היו מתוחות. הבטתי בעיניו וראיתי איך היסוס משנה את מקומו להחלטה יוקדת.
לסתותיו התקשחו. הרגשתי את אצבעותיו הצוננות, החזקות, על ידי הבוערת, נועלות אותנ שלא תזוז ממקומה. ואז ראשו נרכן מעל היד ושפתיו הקרות לחצו על עורי.
תחילה התחזק נכאבץ צרחתי וחבטתי בידיים הקרות שהחזיקו בי. משעתי את קולה של אליס מנסה להרגיע אותי. משהו כבד לחץ את רגלי לרצפה וקארלייל הידק את ראשי במלקחי זרועות האבן שלו.
וא, לאט, שככו התפתלויותי, וידי כאילו נרדמה. הכאב קהה, והתרכז בנקודה זעירה.
כשהכבא פחת, הרגשתי שאני מאבדת את הכרתי. פחדתי ליפול שוב למים השחורים, פחדתי שאאבד אותו בחושך.
"אדוארד" ניסיתי להגיד; לא שמעתי את קולי. אבל הם שמעו. "הוא כאן, בלה." "הישאר, אדוארד, הישאר איתי..."
"אני אשאר." קולו היה מתוח, אבל הייתה בו איכשהו גם נימה של ניצחון. נאנחתי בתחושה של שביעות רצון. עכשיו, כשהתרדמה חלחלה בגופי, כבתה האשוגם הכאבים האחרים התקהו.
"יצא הכול?" קולו של קארלייל הגיע מאיזשהו מקו מרוחק. "לפי הטעם, הדם שלה נקי," אמר אדוארד בשקט. "אני מרגיש את המורפיום בטעם" "בלה?" קרא לי קארלייל. ניסיתי לענות. "ממממ"
"האש כבתה?" "כן," נאנחתי. "תודה אדוארד" "אני אוהב אותך" הוא ענה.
"אני יודעת" לחשתי, עייפה מדי. שמעתי את הצליל הכי אהוב עלי בעולם: את צחוקו השקט של אדואר, חרישי ומשוחרר ממתח. "בלה?" שאל קארלייל שוב. כיווצתי את גבותי, רציתי לישון. "מה?" "איפה אימא שלך?" "בפלורידה," נאנחתי . הוא סידר אותי, אדוארד. הוא צפה בסרטי הווידיא המשפחתיים שלנו." הזעם של קול היה רפה ומעורר רחמים. אבל זה הזכיר לי.
"אליס," ניסיתי לפקוח את עיני. "אליס, הסרט שלו בווידיאו - הוא הכיר אותך, אליס, הוא ידע מאין את." רציתי לדבר בתוקף, אבל קולי היה חלוש. "אני מריחה בנזין," הוספתי, ופתעת מבעד לערפל שבמוחי.
"צריך להוציא אותה מכאן עכשיו," אמר קארלייל. "לא אני רוצה לישון," התלוננתי. "את יכולה לישון, מתוקה,אני אקח אותך,"הרגיע אותי אדוארד. ואז הייתי בזרועותיו, מעורסלת על חזהו - מרחפת וכל הכאבים נעלמו. "תישני עכשיו, בלה." היו המילים האחרונות ששמעתי...
אחד הפרקים הכי יפים בספר :)
ממליצה בחום על הספר עצמו!!! XD
ממאי D:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
